חוצה אסיה באופניים - יומן פרק א

אתמול הסתיים פסטיבל האביב שנחגג לכבוד ראש השנה הסיני. הגענו לפינג ליאנג אחרי שבוע קר ומפרך כשברקע ה"עוד עיר" הזאת, מלווה אותנו מופע זיקוקים שלא היה מבייש את חגיגות שלושת אלפים לירושלים. החלטנו לתת לשרירים לנוח מעט "ו"לקחת יום חופש

התעוררות איטית אחרי יום הרכיבה הארוך, הביאה אותנו לארוחת בוהוריים במסעדה בה אכלנו אתמול בערב. בלסנו אורז עם תוספות שונות - חביתה ועגבניה, ירק ירוק מטוגן, וצ'או מיאן - אטריות בצק ברוטב א' א'. הלכנו למרכז העיר להשאיר שם כביסה במכבסה שנראית יוקרתית, כניראה לניקוי יבש, עם חליפות תלויות מכל עבר. שלפנו את הבגדים המטונפים ואחרי שבעלת הבית רחרחה את הגרביים ורטנה על הטינופת, במיוחד על המכנסיים הלבנים שלי (ארז) שהיו טבולות בבוץ שחור, החלטנו שניפרד לשלום מהבגדים המלוכלכים כ"כ והשארנו לה את הבגדים ההכרחיים בלבד. תפסנו מונית לאתר תיירותי בסמוך מאוד לעיר - קונג טונג שאן (שאן פרושו הר בסינית). חשבנו להסתובב שם קצת אך כשהגענו הודיעו לנו שהאתר נפתח רק למחרת. הנופים שנגלו לפנינו היו עוצרי נשימה - פגודות תלויות במרומי הרכס המצוקי, סכר העוצר את מימיו של נהר הגי'נג ביובליו העליונים ויוצר אגם קפוא בגווני כחול של מים ולבן של קרח. החלטנו לחזור אל האתר ליום מלא למחרת

חזרנו לשנת צהריים במלון ואחה"צ יצאנו לסיבוב במערב העיר. הלכנו לבקר מסגד מיוחד שקרץ לנו מהכביש כשנסענו לגן הלאומי בבוקר. המסגד משלב סגנון בנייה אסייתי ומזרחי - מסגד עם צריח, שפגודות מעטרות את פינותיו. המאחרב פונה לדרום מערב ובפנים, שורות שורות של שטיחים פרושים לתפילה. הצבע הירוק המאפיין מסגדים כמו שאנו מכירים, משתלב בעיתורי זהב ובקישוטים אומנותיים מאסיה. במרכז אולם התפילה מתנשאת כיפה המכניסה אור עמום לחלל המרכזי והחלונות שסביב הם בעלי גימור מעוגל המעוטר בשפיץ כלפי מעלה כמו בסיפור אלאדין. בפינותיו של אולם התפילה בנויות פגודות צבועות ירוק. חנינו עם האופניים בחצר המסגד. מייד היגיעו סינים מוסלמים עוטי טרבושים נמוכים להתעניין בישראלים המבקרים אותם. השיחה שהתגלגלה מייד לפוליטיקה נקטעה ברגע שהחברה פנו לתפילה. הצטרפנו אליהם, מתבוננים מהצד. התפילה בחלקה סינית, בחלקה מסולסלת בערבית, נראית כתפילה מוסלמית לכל דבר, אך נראה שמעט פחות אדוקה או "מקצועית" מזו שמכירים בארץ. היו שלבים שנדמה כי שלחו את המואזין לקורס מזורז של משרד העבודה להשתלמות בנושא איסלאם והוא הביא עימו את בשורת הדת בסיגנונו לאיזור הזה. התפילה הסתיימה ואנו פנינו ללכת. ביציאה הבחנו במאפיית דמפלינגים. יותר מעשר קערות אידוי מבשלות את גוש הבצק לגובה בחום אימתני שמפיקים גושי פחם גדולים שאת בערתם מעורר מפוח חזק ופולט רשפים. חיכינו כעשר דקות למאפה החם ובעל המאפייה כיבד אותנו - חם וטרי. מסתמן, שהמאפים המדוברים של מערב סין הולכים ומתקרבים, אפשר לראות זאת במקביל לאסלאם ההולך ומתעצם ככל שמתגלגלים מערבה. (רק בפינג ליאנג יש עשרים ושמונה ממסגדים). האסלאם כאן מתון, והרבה פעמים נראה מנותק מעט מהאסלאם המזרח תיכוני. כך למשל כששאלנו האם הם אוכלים הכל הם השיבו שכן, ורק כששאלנו על אכילת חזיר הם הדגישו שאסור להם

השעה הבאה ביום גלגלה אותנו למקומות בלתי צפויים. בעודנו מסתובבים, הגענו לפינת רחובות בעיר וביקשנו לטעום מדוכן המוכר דברי מתיקה. לפתע החלו מקיפים אותנו, בחביבות יתר, קבוצה של כחמישה ילדים בגילאי בית ספר יסודי. שיחקנו איתם, הרכבנו אותם וצחקקנו יחד. ג'ובו התעכב בדוכן המתיקה ואני חיפשתי פיתה עם משהו, ומצאתי דוכן שעונה לציפיותי שלושים מטר ממנו. צעקתי לו שיבוא ויעזור לי להזמין, ובעודנו עומדים ומצחקקים עם הילדים נעשה הבשר לפיתה מוכן לאכילה. ביקשתי מיואב לשלם אחד וחצי יואן עבור הארוחה, וכשדחף את היד לכיס, לחפש את הארנק, גילה שהוא לא שם. בין רגע הרגשנו שהחבורה שעטפה אותנו נעלמה כליל מהאופק. מיד הבנו שכייסו אותנו, אני לועס את הפיתה וג'ובו מחפש לראות לאן נעלמו הילדים הכייסים. הוא מבקש את עזרתי ואני אומר לו, "תן דקה, אני גומר ללעוס ובא לעזור". למרות שזה חסר סיכוי התחלנו לחפש אחר הילדים. אחד בעקבות השני ולא רואים אחד את השני. לפתע ראיתי בצד השני של הרחוב שניים מהילדים בורחים בבהלה. רדפתי אחריהם ואלו נמלטו בזריזות לסמטת שוק צפופה. עד שחציתי את הכביש והחנתי את האופניים, אלו כבר נעלמו עמוק בתוך אותו פסאג' חנויות. סרקתי כל חנות וכל מסעדה, כל תא שרותים וכל מטבחון, אבל הם ידעו לאן להעלם. חזרתי לנקודה האחרונה בה היינו יחד, וכשגו'בו לא היה שם נסעתי למסגד, שם אמר לי בתחילה, שיבקש עזרה מהמתפללים איתם התידדנו. משלא היה גם שם, חזרתי לפינת הרחוב והמתנתי. שתי דקות לאחר מכן, ראיתי אותו בצידו השני של הכביש, מחזיק בחולצתו של אחד הילדים שהיו בחבורת הכייסים. רצתי אליו בשמחה ואחזתי במקומו בגנב המבוהל. בצעקות ובאיומים שלא הוצאתי מעולם, הפחדתי אותו באותה מידה שהפחיד אותו ג'ובו כשתפס אותו. הוא היה ממש מבולבל, גם מהגודל שלו ביחס אלי, גם מעוצמת האחיזה בחולצתו וגם מהמעמד בו כל הסינים הסקרנים מהרחוב שמתעניינים במתרחש, ואנו מסברים להם שהוא גנב, מאשימים אותו, יורדים עליו ומכווינים אותנו לתחנת המשטרה הקרובה. החבורה, כך הסתבר חילקה את השלל מאה חמישים מטר סה"כ מנקודת הכינוס. ג'ובו הבחין בהם ונופף להם לשלום כאילו לא הרגיש שהעלימו לו את הארנק. הם לא ברחו כי קנו את הסיפור, וכשהגיע אליהם, הצליח לתפוס את אחד הילדים. השניים שאני רדפתי אחרים, נמלטו בדיוק ברגע התפיסה של חברם. הגענו לתחנת המשטרה, וסיפרנו את הסיפור. הגנב התחיל לבכות, והשוטר מייד היה לטובתנו וניסה לעזור בלבביות של ממש. דאגנו כמובן להודות ולהלל את המשטרה הסינית המדופלמת, וזה כמובן זירז עניינים. כעבור מספר דקות בהם הילד דומע, עומד בחדר ולא מורשה לשבת, הגיעו שני חוקרים, שלקחו אותו בניידת למצוא את שאר הגנבים. חשוב לציין, שבכיסו של הגנב היו תשע שטרות של יואן אותם החרמנו לו בתפיסה. עשר דקות לאחר מכן חזרה הניידת ובתוכה עוד שני גנבים מהחבורה עם זוג הורים של אחד מהם. תוך כדי חילופי האשמות חריפים ביניהם היה אפשר להבחין באבא לבוש חליפה מסוגננת לצד בנו שנראה כמו ילד רחוב מרופט ומוזנח. התקשנו לנסוע בעקבות מונית שהסיעה את אחד השוטרים לתחנת המשטרה המרכזית. אחרי רבע שעה הגיעה הניידת ובתוכה עוד שני גנבים (סה"כ חמישה גנבים) עם בני משפחותיהם המבויישים. תוך כדי תחקורם ותשאולם וחילופי האשמות ביניהם על מי גנב ואיפה הכסף, פלט ג'ובו פלאש מהמצלמה כשניסה לצלם את הארוע שיהיה לזיכרון בחוסר טאקט משווע שהרגיז את השוטרים העליזים. בארנק היו חמישים יואן ושתי מפתחות של הבית בירושלים. מייד אספו ההורים את הכסף והחזירו לנו ושאלו לחשיבות המפתחות. יואב המציא סיפור שאלו מפתחות של מנעול שנמצא בתאילנד, שמאחוריו השארנו ציוד שלא הבאנו לסין. אחרי עשרים הסברים הם כנראה הבינו את החשיבות ושלחו את הילדים לחפש את הארנק ברחוב. כששבו מהחיפושים ללא ממצאים, אנו היינו עמוק בתוך תחקיר הדרכונים והויזות שלנו לסין. התבקשנו למסור עדות על המקרה ומילאנו דו"ח באנגלית על פרטי האירוע. השעה נהייתה מאוחרת, תשע וחצי. החלטנו לבקש עבור המפתחות עוד חמישים יואן. הרעיון התקבל ע"י השוטרים בברכה, ומייד נפתרה כל הפרשה. נראה היה כאילו אם לא היינו מציעים את הפיתרון הזה, היינו ממשיכים לשבת שם, כמו גלמים עד הבוקר והילדים בחדר הסמוך נשארו עומדים, נבוכים ומחכים לעתיד להתרחש. ראינו שמכניסים למחשב את שמותיהים, ויצאנו הכי הוגנים בכל הסיפור, כשהשבנו לילד את השטרות שהחרמנו ממנו. הרגשנו שעשינו מצווה חינוכית. חגגנו את סיומו של הערב במסעדה ובאנטרנט