חוצה אסיה באופניים - יומן פרק א

בינתיים מלים בלבד, ללא תמונות. התמונות נשארו במצלמה של יואב בקירגיזסטן) י...)

אחרי התלבטויות, חששות, היסוסים, שינויים בהרכב ובמועדים – הרבה בזכות הפצרותיה של לירון באחת משיחות הסקייפ שקיימנו לאחרונה – הכריעו הסקרנות, הגעגועים ואולי גם יצר ההרפתקנות הקל הטבוע גם בי - והפור נפל: מתן ואני טסים יחדיו לבקר את שלישיית הרוכבים בקירגיזסטן, שבמרכז אסיה. כרטסנו ונסענו. י

אודה, הרגשתי בהחלט מוחמאת מנכונותו-היענותו של מתן להצטרף אלי לאחר שהצעתי לו לעשות כן. אמר "הן" וחיש קל ביצע. לא חלפו שבועיים ושנינו, בבקרו של יום רביעי 18.7.07, נמצאים על המטוס לאיסטנבול בואכה בישקקה. המסע מעט מתמשך לו, שכן הקונקשן באיסטנבול היה למעלה מחצי יום – מתן העביר אותו בשינה ערבה בעודו שרוע על שני כסאות בטרנזיט- הול של שדה התעופה ואני עם תיקי הזיתים ושאר תופינים המונחים על גבי מריצה קטנה וקצת מגוחכת, רכוש רשות שדות התעופה של טורקיה, נעה ונדה הלוך ושוב במסדרון המשעמם והארוך שם. השכם השכם בבקר של יום המחרת נחתנו בבישקק ולאחר הוצאת הויזה על ידי הפקיד המשועמם והמאד לא יעיל, נציג המשרד הדיפלומטי של הרפובליקה הקירגיזית, יצאנו את המתחם השמור הישר לזרועותיהם החסונות של יואב, לירון וארז. י

השמחה היתה רבה, ההתרגשות גם כן – אני מחיתי גם איזו דמעה בלתי נשלטת – ונדחסנו לתוך מונית מרופדת בשטיח קירגיזי מקומי (לירון זוכרת את שמו, אני, לצערי, כבר שכחתי) שלקח אותנו הישר לגסט-האוז של ה"מארחים" שלנו. הלילה היה לבן עבור כולנו: חדוות המפגש, המתנות, הזיתים (בעיקר...) החזיקו אותנו ערים עד לשעות הבקר המאוחרות יותר ורק בצהרים, לאחר נמנום קל בכל זאת – יצאנו לחום בישקקי בלתי נסבל שהכה בפנינו. לא היה קשה לצוות שקלט אותנו בלילה מקוטע שכזה לשכנע את מתן להמשיך אתם לפמיר היי-וויי – הדרך ה(כמעט) יפה ביותר בעולם – והוא "בגד" בי. משימתו הראשונה היתה לסור למשרדי טרקיש לשנות את הכרטיס, את המועד ואת יעד ההמראה. כעבור מספר שעות הוא חזר עם כרטיס חדש: יציאה מדושנבה, נחיתה בתל אביב ב- 30 באוגוסט. ככה יפה? – אבל אני בכל זאת שמחתי. י

לירון יואב ואני הסתובבנו מעט בחוצותיה הלוהטים של בישקק – מתכננים את הארוחות של הטרק שבדה לנו יואב ממוחו הקודח, עורכים בהתאם לכך את הקניות הנדרשות ונפגשים חזרה במלון עם ארז ומתן שהלכו, כאמור לשנות את הכרטיס של מתן ולדאוג גם לויזות הבאות. במקביל, הוצגתי בפני ה"אמריקאים", שהתגלו כזוג חביב ביותר מאירי עיניים נעימי שיחה, מלאי עניין והתעניינות – כמה נחמד לפגוש אנשים כאלה ככה סתם בקשגאר שבמערב סין ולהמשיך לרכב אתם כמה אלפי קילומטר ביחד, בלי שום תכנון והתכוונות מראש לכך. נראה לי שלשני הצדדים –הדדית- התמזל המזל. אחרי שכמעט התעלפנו מרוב חום, ואחרי שהצטנן מעט האויר – הלכנו כולנו בחשכה כמעט מוחלטת (רחובותיה היותר צדדים של בישקק כלל אינם מוארים בלילות) לאכל ארוחת ערב במסעדה חביבה, אליה התוודעו "ותיקי" בישקק יום קודם. שבנו למלוננו המפואר לשינת לילה שניה, ביודענו כי למחרת אנו עוזבים את המלון עם כל הציוד המתאים לטיול ה"קודח" של יואבון הצנוע והריאלי... את הציוד המיותר השארנו לאחר תחנונים רבים למשמרת במלון – נראה לי שוב שהעיניים היפות של יואב עזרו גם הפעם. זה לא הלך לנו בקלות, אולם בסוף זה הסתייע. מונית נוספת לקחה אותנו לתחנה המרכזית של בישקק, כדי לקחת משם אוטובוס (או מונית) לקרקול – מקום ההזנקה של אותו טיול מדובר. י

לשמחתנו, לא לקח הרבה זמן ומצאנו את עצמנו ישובים במיניבוס – אנחנו חמשתנו וכל ציודנו ועוד מספר מקומיים – ושאיפתנו להגיע תוך חמש-שש שעות לקרקול. הכל הלך חלק להוציא פיצוץ פתאומי מלווה ברעש אדיר של הגלגל האחורי-שמאלי של המיניבוס שהחריד את שלוותנו ועצר את תנופתנו. נעמדנו בצד הדרך. יואב ומתן, המנוסים בהחלפת מהירה של גלגלים, הציעו מיד את עזרתם – אך הנהג סרב להיענות. הוא עשה את המלאכה בעזרת נוסע מקומי מועדף. י מתן ניצל את ההזדמנות ונכנס לשטיפה קלה במימי האגם איסיקול, שלאורכו נסענו וממראהו המרשים נהנינו במשך כשעתיים תמימות. כן כן, האגם הוא בהחלט "מכובד" – כחול וארוך מאד עטוף בהרים גבוהים המעטרים אותו "מאחוריו". לפנות ערב – האויר כבר קריר ונעים, אין זכר לחום שהשארנו מאחורינו בבישקק – הגענו לתחנה המרכזית של קרקול עם הרבה שיכורים "רוסינים" ובתים מתקלפים ומכוערים למדי מסביב לרוב. שם מצאנו נהג מונית נוסף שהסכים לקחת אותנו, עבור בכספומט מתאים לתיירים, לעיירה דזהטי-אוגוז, נקודת ההתחלה הרגלית של הטיול שלנו בואדי קרקול. שוב תקלה "תחבורתית" – המונית כבתה לפתע וסרבה להידלק מחדש. כל מאמצי הבנים לאתר את הבעיה ולהתגבר עליה עלו בתוהו – עד שמונית אחרת שבאה ממול הסכימה לקחת אותנו, תמורת תשלום נאות – אל העיירה דזהטי-אוגוז. פרקנו את הציוד הרב שלנו במסעדה הקטנה שבפתח העיירה והבנים ניסו למצוא סוס ורוכבו שיקח את המיטלטלין שלנו על גבו, במקום על גבם, עד ל"טלטי פס". גם זה היה ללא הועיל. התנחמנו לנו בארוחת ערב טעימה באותה מסעדה שבפתח העיירה ואף שכרנו מבעליה את אוהל המבקרים שלה (ה-יורטה המפורסמת של הקירגיזים) וכולנו נטינו בו ללון, כשהגשם מתופף עלינו מבחוץ והאוהל שומר עלינו מבפנים יבשים. י

קמנו בבקר וידענו שהטיול חייב להתחיל - בלי תירוצים ובלי עיכובים. הבנים ניסו שוב לפתות איזה בעל סוס עם סוסו שיקח את הציוד במקומם – אך סופית החלטנו לוותר על ה"פינוק", כי ה"מתנדב" התורן התגלה כשיכור מטורלל שאי אפשר יהיה לסמוך עליו, וגם להיפטר ממנו בסוף לא היה קל כלל ועיקר. כל אחד מהבנים לקח על עצמו תרמיל ענק. אנחנו הבנות הסתפקנו בתרמילים קטנים יותר – זוהי חלוקה צודקת, ללא ספק ... מזג האויר האיר לנו פנים, הנוף היה משגע אף הוא – הכל הבטיח טיול מוצלח ותמים. ההליכה בשעה זו היתה על שביל כורכר עם שיפוע מתון ומתחשב – פה ושם פגשנו מקומיים מכניסי אורחים המבלים את יום המנוחה שלהם בקרב המשפחה הפרטית שלהם, עם מצב רוח טוב ומשובב (אולי משובב מדי – היין עושה אצלם עבודה טובה...) וכך המשכנו לנו לאיטנו עד כמעט החשיכה. הגשם הלך והתחזק, כך גם הקור הלך והתגבר, עד שארז מצא מקום ראוי לחנות בו, תחת עץ גבוה בעזרתו נוכל להסתתר מפני הגשם, אלא שהמקום הצריך טיפול אינטנסיבי מקדים של ניקוש וניקוי יסודי (אני חושבת שארז קצת התבלבל וחשב שהוא נמצא במעיין שלו/שלהם...) אך אל דאגה ארז מבטיח – ארז מקיים; מתן מתגייס – מתן מבצע – ולא חלפה לה שעה קלה עד שאי-אפשר היה להכיר את האתר: לנגד עינינו נפרס משטח פנוי ומוכן לקלוט שני אוהלים וחמישה מטיילים (בסוף היינו שבעה, ראו בהמשך...). הבנים חתכו עצים; הבנות חתכו בצל ועגבניות ותוך שעתיים ישבנו יחד תחת הענפים המגוננים מפני הגשם שלא חדל מלרדת ואכלנו ספגטי ארומאטי עם טחינה מתובלת היטב בצד, שהרגיעו את רעבוננו. לא חלף זמן רב עד שלירון, שסרה רגע מטעמים פרטיים שלה הצידה, פגשה במקרה שני הלכים קירגיזיים שאבדו את דרכם (משהו כזה) ובנחמדותה כי רבה (הכישרון שלה לתקשר ברוסית ברמה גבוהה תוך זמן קצר כל כך - מעורר קנאה בפני עצמו...) הציעה להם אצלנו מסתור חם מהגשם – והם לא סרבו... קבלת הפנים שלנו היתה מוגזמת לכל הדעות: האכלנו והשקנו והלבשנו אותם, הקצנו להם את האוהל הגדול ואנחנו כולנו נדחקנו ביתרת המקום – ובבקר הבחנו שהם נסו על נפשם עוד לפני ובלי שהתעוררנו ולקחו אתם כל אחד זוג גרביים מהאיכות הטובה ביותר שנתן להם מתן בלילה כדי שיחם להם... לא קשה לדמיין את אכזבתנו משני הפרחחים האלה עובדי סוכנות אקו-טרק מקרקול (סבלים, או משהו כזה) – שגם עליה (על אקו-טרק) עוד תשמעו בהמשך... י

התאוששנו, אכלנו ארוחת בקר צנועה (דיסת קוואקר, אם אינני טועה) התקפלנו, העמסנו על גבנו את הציוד (חסר הגרביים...) – והמשכנו בדרכנו. מזג האויר המשיך להיות גשום, ולצערנו אף מעונן למדי רוב הזמן, מה שמנע מאיתנו ליהנות מהנוף היפה. פה ושם נגלו לעינינו ההרים הגבוהים – פסגתם בצבצה מעל העננים – והבנו שהמראה יפה יותר ממה שבעצם ראינו. זה כמובן לא פגם באווירה הנעימה, בהליכה השלווה אך המאד בוצית ורטובה, בפטפוטים שלנו, בבדיחות של ארז ומתן, במענה הלשון של יואב, בדברי הטעם של לירון. הכל מאד ירוק מסביב – לעתים נדמה היה לנו שאנחנו באוסטריה ולא באסיה, אבל ידענו שזו טעות אופטית בלבד... י

התחלנו לטפס עד ששוב התחילה לרדת החשכה, גם הגשם התחדש. הזדרזנו לפתוח את האוהלים. החלפנו לבגדים יבשים וחמים, הדלקנו את הבנזיניה הנאמנה והכנו לנו את ארוחת הערב הבאה. הלכנו לישון – ללא אורחים בלתי קרואים – ורק קיווינו לעבור את הלילה ביובש. לשמחתנו – הצלחנו. כשפתחנו את ה"תריסים" התגלה לנו הנוף המרהיב בכל הדרו. כל העננים התפזרו, השמש זרחה והחלטנו שכדאי להזדרז ולנצל את הראות הטובה לפני שתתקלקל. השיקול היה נכון וזכינו לכמה שעות יפות של הליכה יבשה על אדמה בוצית וספוגה. פה ושם שקענו אמנם בבוץ טובעני מעט, אך מהברכיים ומעלה נשארנו אכן יבשים (גם הודות לחליפות הסערה, בואו נודה...). וכך אנו צועדים לנו בבדידות מזהרת – לא פוגשים איש ואשה, במזג אויר ואוירה נעימה, עוצרים מדי פעם כדי לנוח ולזלול דבר מה – עד שמתחילה לה העליה הקשה – עוד פסגה המסתירה לה את הפסגה הבאה. נדמה לך שזה נגמר – עד שאתה מגלה את ה-"פיק" הבא שמחכה לך מעבר לפינה, אחרי הסיבוב – וכך אנו נחים ומטפסים עוד ועוד עד שהרוג'ום הסופי מחכה לנו בגובה של כמעט 4,000 מטר, שבנה מן הסתם משהו שהקדים אותנו ובישר לנו שהגענו אל הפסגה – אל ה-פס המיוחל: טלטיי-פס. לקח לנו אמנם קצת יותר מן המתוכנן, אבל הגענו ... ומגובה זה (מתן היה זה שהרגיש הכי חזק מבינינו את אפקט הגובה) התחלנו בשמחה לרדת. י

הכל עדיין מאד ירוק מסביב, פה ושם עצי ברוש ירוקים בירוק אחר מזדקרים להם בשחצנות שויצרית לגובה, כמו דוגמנים דקי גו ובכלל לא צנועים, ודוקרים את הנוף ביופיים. הירידה (לפחות לי) קלה ונעימה הרבה יותר. גם האויר המתמלא חמצן מקל על כולנו ומשפר לנו את הרגשת הסיפוק הנעימה שהיתה מנת חלקנו על יד הרוגו'ום בפסגת ה-פס. היינו כה מאושרים ומבסוטים מעצמנו, גם פגשנו בדרך להקת סוסים נפלאה שגרמה לנו לאבד את הריכוז ואיתו, לצערנו, לאבד גם את השביל ולגלות זאת די מהר. אלא שלא התחשק לנו לחזור על עקבותינו, ובעצה משותפת הוחלט להמשיך בדרך, למרות הסטייה, בשביל ה"פרות"... מהר מאד מצאנו את עצמנו נאבקים, בצד הלא נכון של הנהר השוצף, בסבך צפוף של שיחים ועצים נמוכים, במדרון חלקלק ודי תלול – הבנו שהטעות היתה גדולה יותר מן הצפוי וההימור – לא מוצלח (בלשון המעטה...). היה ברור שהחושך הולך ומתקרב. ניסיון לחזור על עקבותינו ולטפס חזרה כל מה שירדנו במאמצים רבים - נמצא בלתי אפשרי בעליל. החלטנו לעצור מיד (היינו ממש על גדת הנהר הזורם בחוזקה וברעש גדול) ולהתמקם לשינה באוהלים. המדרון ליד גדת הנהר נראה בלתי אפשרי, אולם לא למתן ולארז שהתחילו לחפור בחוזקה ובתנופה רבה, בעזרת מקל מקרי שמתן כך סתם אסף איתו כמה מאות מטרים קודם, ותוך שעה וחצי הצליחו ליישר טרסה בעומק של חצי מטר שהתאימה למתוח עליה את האוהל הגדול. האוהל הקטן נבנה ממש לגדת הנהר, שם נמצא משטח מתאים לו בלבד. הלכנו לישון בידיעה שמחר חייבים לחצות את הנהר ולהגיע חזרה לשביל האובד. לשמחתנו –היה ברור לכולם איפה הוא נמצא. אולם לא היה לגמרי ברור אם יהיה קל להגיע אליו. אודה – הלכתי לישון בהרגשה לא ממש טובה. דאגתי איך נצליח מחר לשוב אל השביל הנכון. הרעש של הנהר לא נתן לי לישון – היה לי קצת קשה עם כל הסיפור הזה. י

ובבקר – הכל נראה אחרת. מתן בדק אם ניתן לחצות את הנהר בנקודה בה היינו – והוחלט שכן. בעזרתו ובעזרת יואב, שהתמקמו באמצע הנהר כדי שנוכל "לדלג" ביניהם ובין הסלעים החלקלקים – חצתה לירון ראשונה. אחריה – חציתי אני. אחרינו חצו גם הבנים שהעבירו על גבם את כל התרמילים. נרטבנו כולנו עד התחתונים, המים היו מאד מאד קרים. לשמחתנו היה זה יום שמש חמים והצלחנו להתייבש די מהר. הירידה (כבר על השביל הנכון...) היתה מאד תלולה, מה שגרם לנו לכיווץ שרירים משמעותי, במיוחד לארז ... אני התעייפתי מאד – כמעט אפסו כוחותי והיה לי קשה להמשיך ללכת. נחנו בפרק קרקול, אליו הגענו כעבור שעתיים של הליכה במישור מתון, אחרי הירידה החדה של קודם. התארחנו לשעה קלה ביורטה של זוג מבוגרים שסעדו אותנו בנאן וקיימאק טעימים. שטרפנו אותם בתאווה רבה, אחרי הצום הקל שנכפה עלינו... התאוששנו מעט – ביחוד אני – והחלטנו לחזור לקרקול ברכב (מרחק של כעשרים ק"מ), אם יתאפשר. ואכן התאפשר. מולנו הגיעה משאית קטנה מאד שהזכירה אוטו צבאי מתקופת הצבא האדום (כמו בסרטים של ניקיטה מיכאלקוב...) שהסכימה, לאחר שידולים לא קטנים לקחת אותנו, תמורת דולרים לא ספורים, לקרקול. הדרך היתה קופצנית למדי, בוצית וסלעית. בקטעים מסויימים לא האמנתי שהמשאית תוכל להם. התבדיתי – כעבור שעתיים יצאנו מהפארק והגענו לקרקול. בעזרת הלונלי פלנט חיפשנו מקום לשהות בו את הלילה. כל המקומות היו תפושים. לשמחתנו המשאית והנהג הלא ממש נחמד לקח אותנו ממקום למקום וחסך מאיתנו הטלטלות מיותרת עם כל הציוד הכבד על הגב. לבסוף התארחנו בבית משפחה חביבה ביותר ברחוב גורקי בקרקול: בד אנד ברקפסט. לאחר טיול נעים ורגוע בעיירה, שהתגלתה להיות נחמה ונעימה ביותר (שלא כמו בביקורנו הראשון בה...) – שבנו לחדרינו שברחוב גורקי ואכלנו יחד עם בעלי הבית אבטיח עסיסי שקנינו בדרך. שם, סביב השולחן הגדול של המשפחה בסלון ביתם, התברר כי בתם האמצעית עובדת כפקידה בסוכנות אקו-טקר ושהיא מכירה את מקסים ומה שמו של הברנש השני מיומנו השלישי (את השם לא זכרנו). אך החלטנו שאת נושא הגרביים "הגנובות" לא נעלה סביב השולחן. המקריות שעשעה אותנו. י

כבר בקרקול הבחנו ו"עגבנו" על השטיחים מצמר הכבשים שהבחנו והתאהבנו בהם עוד משהותנו בלילה הראשון ביורטה שבדהזטי-אוגוז. לא הרפינו מהם ושם התחלנו את ראשית הרכישה. ההמשך המאסיבי שלה התרחש יום לאחר מכן, כשחזרנו לבישקק. הנסיעה לשם התחילה בסביבות השעה שש בערב – עם נהג המיניבוס טויוטה, הגה מצד ימין – והסתיימה חזרה בבישקק אחרי חצות. כך הגענו ליום רביעי -כמעט חמישי- לבישקק, מחפשים מאוחר בלילה מקום ללון בו. לשמחתנו, שוב, עשינו זאת צמוד עם הנהג שלנו, שהיה שקט ונעים ומשתף פעולה. לבסוף מצאנו דירת חדר במלון קזחסטאן, בפאתי העיר. הלכנו לישון הרבה אחרי שתיים בלילה, ובבקר מוקדם העירו אותנו פקידות הקבלה העצבניות של המלון שרק רצו שנשלם להם דולרים "לא מזוייפים", כביכול – ושנעוף משם לאלתר. גם זו היתה חוויה לא נעימה ומעצבנת. אין ספק – השהות בכפרים ובטבע נעימה תמיד הרבה יותר מהביקורים בערים הגדולות והמנוכרות. אנשי הכפר פתוחים ונינוחים יותר מאנשי העסקים העצבניים וקצרי הרוח בערים. י

לאחר שעזבנו בשמחה את מלון קזחסטאן – עברנו עם כל הציוד לחדרם השכור של קית ומרדית' (ה"אמריקאים"), בדירתה של מרינה, סטודנטית מדגסטאן, אותו הם מצאו בזמן שאנחנו חצינו נהרות שוצפים. זו היתה דירה נחמדה ונעימה, עם שני כלבים גדולים וחתול שחור קטן וסימפטי מאד ... (התאמינו?). מתן וארז המשיכו לטפל בויזות ההמשך לקזחסטאן, אנחנו נשארנו בדירה וקצת "נמרחנו". התכנון היה להמשיך לקנות עוד שטיחים (עם האוכל בא התיאבון...) – ומרינה עזרה לנו להגיע למקור השטיחים באושקי בזאר. מסע הקניות עלה יפה. חזרתי ארצה עם מספר לא מבוטל של כאלה (לא ספרתי...). י

ואז התחיל מבצע האריזות הגדול... מסיבת הסיום של הטיול שלי היה במסעדת פיצות ("דולצ'ה ויטה פיצריה") מול הדירה של מרינה – פיצות כמותם לא אכלתי מימי – ולא רק אני: זו היתה דעה שבקונצנזוס. חזרנו שבעים ומלאים לדירה, לקחת את הציוד המיועד להגיע אתי ארצה. מתן יצא להביא מונית שתקח אותנו לשדה התעופה. הטיסה שלי היתה אמורה לצאת בשלוש ורבע בבקר (יום שישי). למרות גודלה הקטן של המונית – נדחסנו כולנו פנימה עם הציוד הלא יאמן. לא ארחיב כאן את הדיבור על הצ'ק-אין המסויט שעברתי – כי כדאי לשכוח אותו. נחתתי חזרה בארץ עם הצידנית של ארז שעלתה אתי יחד למטוס ועוררה תמיהות של אנשים סקרנים סביבי – אך הכל הגיע בשלום, כולל אני. י

תודה לכם, מטיילים אמיצים שכמותכם, שבזכותכם הגעתי לקירגיזסטן. לא שלא יכולתי לגמור את חיי בלי להיות שם – אולם חוויה כזו לא היתה לי מעולם. נהניתי מאד להיות אתכם, לראות אתכם יחד את כל הנופים המשגעים של הרפובליקה הקירגיזית, את האנשים הנחמדים יותר, ונחמדים פחות, את הפרצופים המעניינים של העם הזה – לא ידעתי שיש רוסים שנראים כמו סינים – חשבתי שכל הרוסים נראים כמו האוקראינים ואין בלתם. אהבתי לשמוע את השפה הרוסית המתנגנת, והתפלאתי פליאה רבה על הכישרון שלכם לתקשר עם התושבים. אתם טיילים מקצועיים, שאוהבים ויודעים היטב את מלאכת הטיול – חרוצים מעין כמותכם, נלהבים, נחושים ודבקים במטרה – מתמידים ולא מרפים. מאין כל כוחות הנפש שלכם? מה מניע אתכם לעשות את זה? מה זה מעניק לכם? עם מה התחלתם את המסע הזה ועם מה תסיימו אותו? מה אתם יודעים עכשיו, שלא ידעתם קודם? לא חסר לכם הבית? לא חסר לכם בית? הרי אתם נוודים אמיתיים ולא רק לשעה קלה. איך אתם מחזיקים מעמד? לכל השאלות האלה לא מצאתי תשובות במהלך התשעה ימים שהיינו יחד – אולי פעם תגלו לי משהו מזה? מתי ואיפה תגמרו את הטיול – באיסטנבול או ברומא (כי כל הדרכים מובילות לרומא?...). פליאה מיוחדת אני רוצה לומר שיש לי עבור לירונת שמצליחה בצורה כל כך נהדרת ומיוחדת במינה לשרוד את כל האתגר הבלתי נתפש הזה. אכן – יש לי פליאה ואין לי מענה, איך את באמת מצליחה – זה כל כך מרכב וכל כך קשה ועליך זה נראה כאילו את אינך "עוברת" כלום. בטבעיות, בקלילות, בנעימות, בסבלנות, בנחמדות, בכיפיות. תגידי לי, איך? י

תחזרו בשלום, תשמרו על עצמכם וכל אחד על השני. זה נראה שאתם מאד אוהבים אחד את השני. אתם נדירים – וזה רק בזכות עצמכם. י

הגענו כאמור לקשגאר, בירתם של העם האיגורי. האיגורים הם עם מקסים. באמת, כאלה הם. הם מוסלמים וככאלה יש להם אוכל נהדר, אירוח נעים ומוזיקה חיה. אבל הם לא קשורים במיוחד לשאר העולם המוסלמי, ישראל מבחינתם היא עוד מקום בעולם, אין ממה לחשוש ואין במה להתבייש. למרות הכיבוש הסיני הם נותרו עם גאה ויש להם על מה. התרבות שלהם שמחה וצבעונית מלאה ריקודים ומנגינות, זקָנים וכובעים, חרבות ותופים. והבולט מכל- הבנות שלהם הן היפות ביותר באסיה, לפחות לטעמי. אם תלכו לדוגמא ברחוב סיני - חאני טיפוסי ותביטו סביב יצאו לכם העיניים. הבנות הסיניות החאניות כולן מתהלכות בשמלות צבעוניות קלילות, חשופות רגליים, חשופות כתפיים, עדינות וקטנטנות ומלאות בחן. כולן נראות טוב, כולן מטופחות, אבל אם תסתכלו מקרוב, תיראו שרובן לא באמת יפות. האיגוריות הן בדיוק ההיפך. הן מתלבשות הרבה יותר בצניעות ושיערן החלק, השחור, מבצבץ מבעד למטפחות ראש שקשורות ברישול על ראשיהן. פשוטות למראה במבט ראשון, הראש לא מייד מסתחרר. אבל חיוך אחד של אחת מהן ואתה נכבש. כמה חן, איזה יופי! י

הן קטנטנות ודקות כמו שכנותיהן אבל נוספה להן איזו עגלגלות קטנה ומתוקה שהסיניות כל כך חסרות. יש להן צל של לכסון אסייתי בעיניהן אך הן גדולות ועגולות ומלאות חום והבעה. הן ספגו מעט מהסקרנות והחופשיות של הסיניות אבל נוספה על זה איזו צניעות ביישנית של אישה מוסלמית וכפרית. חיוכן רחב ועורן חלק ובהיר ומאיר

והנה אנחנו כאן,ישובים על כריות בחדר מרופד שטיח מקיר אל קיר, מולנו מפה רקומה ויפה, עמוסה וגדושה בכל טוב, על הקירות פרושים שטיחי קיר והנישות מלאות בכלי חרסינה וקישוטים והעיקר- שלוש האחיות היפהפיות הקטנטנות האלו, פאר הנשיות האיגורית, לא מפסיקות לכרכר סביבנו, לשדל אותנו שנאכל, שנשמח,שנצחק, רוקדות לנו, לפני חמש דקות הגענו, מתי כל זה קרה? י

יום קודם יצאנו להסתובב בעיר העתיקה של קשגאר. "הרחובות הראשיים" מלאים דוכנים של ירקות, מאכלים, מפתחות, קומקומים וכל שאר המרכולות שאנשים עם בית צריכים. אם פונים ימינה או שמאלה מתחילות סמטאות הבתים. הבתים עשויים לבני בוץ אפויות והסמטאות ביניהן קרירות ונקיות, שקטות ובכל זאת שוקקות חיים - מלאות אנשים בדיוק במידה הנכונה, בעיקר בנשים וילדים. ילדים סקרניים מביטים מהחלונות ודלתות כבדות ומעוטרות תפסו את תשומת ליבנו, מדי פעם מבעד אחת פתוחה יכולנו לחטוף הצצה לחצר פנימית מסקרנת שמכל אחת ואחת מהן בלטו ענפים של עץ תאנה או גפן ופשטות של כפר או של שכונה קטנה נשבה מכל מקום. גלגלי המוח שלי כבר החלו להסתובב ולנחש עצה איך אצליח להסתנן לאחת מהחצרות האלו... חבורת סבתות צבעוניות התיישבה באופן פוטוגני במיוחד והמצלמה נשלפה למרות שתכננתי שלא. כמובן שהצחקוקים וקריאות ההתפעלות נשלפו גם הם וכך הופיעו גם שתי בנות מתוקות במיוחד, מיטב הגֵנים האיגורים המוצלחים בתבנית מקסימה וקטנטונת. נרגשות ומרגשות הן ביקשו שנצלם אותן. לא תמיד יש לי סבלנות לכל האנשים שרוצים שנצלם אותם, גם אני נתקפת מדי פעם באכזבה של תייר שרוצה להגיע למקום אותנטי וחדש ובמקום זה מוצא מקומיים מנוסים ומשופשפים. גם רגשות אשמה על הקלקול המסחרי שזה יוצר אצלם מרתיעים אותי לא פעם, אבל הן נעמדו מולי בשמחת ילדות- נערות קוסמת ולא היה איך ולמה לסרב. וכשבאנו לעזוב הן ביקשו את התמונות- זה רגע שתמיד מאכזב את כולם. הן לא יודעות לכתוב את כתובתן בסינית ומיותר לציין שגם אני לא, למרות שהן ביקשו. הן באמת התאכזבו אבל לי כבר נרקמה תכנית בראש. "מחר נחזור", אני אומרת, "עם התמונות". הן קופצות משמחה ואני כבר מתענגת על כרטיס הכניסה שלנו לאחת מהחצרות המקסימות האלו, אין ספק שאם נבוא עם תמונות אנחנו ראויים לו

יומיים אח"כ ארז ואני כבר בדרך, נעמדים מול דלת נעולה. טיפונת מאוחר אבל לא נורא, אנחנו דופקים בדלת. נערה חדשה פותחת לנו, שניה של תהייה מבולבלת ונבוכה אך מיד אחת הנערות מאתמול מגיחה מאחור כולה מחייכת וצוחקת אוחזת בידינו ודוחקת, מכניסה אותנו לחדר האורחים המקסים. אנחנו חולצים נעליים והנערות שהפכו בינתיים לשלוש מתרוצצות סביבנו בכרכור כובש ומתחילות לפתוח שולחן. ואיזה שולחן! בפינת החדר מונחת מפה מקופלת, כאילו ידעה שנבוא, תוך שניה היא נפרשת, רקומה ומקושטת לפנינו, ועליה מתחילים להיערם בקצב מסחרר כל הדברים הטובים שבעולם: לחמים ושקדים, פיצוחים וסוכריות, מלונים ומישמשים, עוגות ועוגיות והכל בכלים מסורתיים ויפים. קומקום של תה מופיע משום מקום ומעתה והלאה
הכוסות לא יהיו ריקות לרגע...הן לא מניחות לנו ומתעקשות שנאכל מהכל ואנחנו גם לא מתנגדים במיוחד, המלון מתוק, הלחם חם והעוגיות מאפה בית פריכות וטריות. עיניהם נוצצות למולנו והן נרגשות מהתמונות, מזכירות לנו מחדש כמה משתלם וכיף זה לקיים הבטחות

השיחה רובה סובבת סביב הפיטום שלנו והתמונות שלהן. הסינית שלהן בערך ברמה שלי והפנטומימה המתורגלת שלנו פוגשת בפנטומימה היצירתית והמושקעת שלהם. אנחנו מגיעים לדבר על ריקודים ואחת מהן- היפה מכולן- עושה תנועה או שתיים שמספיקות להצביע על כישרון אמיתי. אני מבקשת שתרקוד. שניה של בלבול, המוזיקה למעלה ואבא ואמא בוודאי לא יהיה מרוצים... נמצא פיתרון! אחיותיה שרות ומוחאות לה כפיים: "טום טם טם טום טם!", והיא רוקדת בחינניות, מין שילוב של ריקוד הודי מזרחי עם תנועות ידיים מסולסלות ומעוטרות, צעדים קלים וקלילים וחיוך שמח - איזה יופי! העיניים של ארז נוצצות ושלי לא פחות. לבקשתן אני מנסה לתת להן לטעום קצת מהרפרטואר שלנו אבל לא נראה לי שהבאתי כבוד גדול למדינה. גם ארז מנסה ופתאום בין כל החרסינות והזאטוטות האלו אני מבחינה כמה גדולים ומגושמים אנחנו אל מול הריחוף הקליל שלהן, הראש של ארז מלטף את התקרה... אבל הן צוחקות ומשתפות פעולה ומיד נזכרות שכבר עשר דקות שלמות לא אכלנו ומאכילות אותנו בעוד מישמש, בעוד מלון- "לא! החתיכה הזו טובה יותר, תאכלו אותה!" "תשתו עוד תה" ואנחנו נמסים אל מולן.... י

אנחנו עוזבים בתחושה מיוחדת של ערב מאותם הערבים שחודרים גם עור של מטיילים מנוסים, מין טעימה כמו של פעם ראשונה. להתראות סין, להתראות בנות איגוריות מתוקות ותודה על ערב נפלא! י