חוצה אסיה באופניים - יומן פרק א

הגענו כאמור לקשגאר, בירתם של העם האיגורי. האיגורים הם עם מקסים. באמת, כאלה הם. הם מוסלמים וככאלה יש להם אוכל נהדר, אירוח נעים ומוזיקה חיה. אבל הם לא קשורים במיוחד לשאר העולם המוסלמי, ישראל מבחינתם היא עוד מקום בעולם, אין ממה לחשוש ואין במה להתבייש. למרות הכיבוש הסיני הם נותרו עם גאה ויש להם על מה. התרבות שלהם שמחה וצבעונית מלאה ריקודים ומנגינות, זקָנים וכובעים, חרבות ותופים. והבולט מכל- הבנות שלהם הן היפות ביותר באסיה, לפחות לטעמי. אם תלכו לדוגמא ברחוב סיני - חאני טיפוסי ותביטו סביב יצאו לכם העיניים. הבנות הסיניות החאניות כולן מתהלכות בשמלות צבעוניות קלילות, חשופות רגליים, חשופות כתפיים, עדינות וקטנטנות ומלאות בחן. כולן נראות טוב, כולן מטופחות, אבל אם תסתכלו מקרוב, תיראו שרובן לא באמת יפות. האיגוריות הן בדיוק ההיפך. הן מתלבשות הרבה יותר בצניעות ושיערן החלק, השחור, מבצבץ מבעד למטפחות ראש שקשורות ברישול על ראשיהן. פשוטות למראה במבט ראשון, הראש לא מייד מסתחרר. אבל חיוך אחד של אחת מהן ואתה נכבש. כמה חן, איזה יופי! י

הן קטנטנות ודקות כמו שכנותיהן אבל נוספה להן איזו עגלגלות קטנה ומתוקה שהסיניות כל כך חסרות. יש להן צל של לכסון אסייתי בעיניהן אך הן גדולות ועגולות ומלאות חום והבעה. הן ספגו מעט מהסקרנות והחופשיות של הסיניות אבל נוספה על זה איזו צניעות ביישנית של אישה מוסלמית וכפרית. חיוכן רחב ועורן חלק ובהיר ומאיר

והנה אנחנו כאן,ישובים על כריות בחדר מרופד שטיח מקיר אל קיר, מולנו מפה רקומה ויפה, עמוסה וגדושה בכל טוב, על הקירות פרושים שטיחי קיר והנישות מלאות בכלי חרסינה וקישוטים והעיקר- שלוש האחיות היפהפיות הקטנטנות האלו, פאר הנשיות האיגורית, לא מפסיקות לכרכר סביבנו, לשדל אותנו שנאכל, שנשמח,שנצחק, רוקדות לנו, לפני חמש דקות הגענו, מתי כל זה קרה? י

יום קודם יצאנו להסתובב בעיר העתיקה של קשגאר. "הרחובות הראשיים" מלאים דוכנים של ירקות, מאכלים, מפתחות, קומקומים וכל שאר המרכולות שאנשים עם בית צריכים. אם פונים ימינה או שמאלה מתחילות סמטאות הבתים. הבתים עשויים לבני בוץ אפויות והסמטאות ביניהן קרירות ונקיות, שקטות ובכל זאת שוקקות חיים - מלאות אנשים בדיוק במידה הנכונה, בעיקר בנשים וילדים. ילדים סקרניים מביטים מהחלונות ודלתות כבדות ומעוטרות תפסו את תשומת ליבנו, מדי פעם מבעד אחת פתוחה יכולנו לחטוף הצצה לחצר פנימית מסקרנת שמכל אחת ואחת מהן בלטו ענפים של עץ תאנה או גפן ופשטות של כפר או של שכונה קטנה נשבה מכל מקום. גלגלי המוח שלי כבר החלו להסתובב ולנחש עצה איך אצליח להסתנן לאחת מהחצרות האלו... חבורת סבתות צבעוניות התיישבה באופן פוטוגני במיוחד והמצלמה נשלפה למרות שתכננתי שלא. כמובן שהצחקוקים וקריאות ההתפעלות נשלפו גם הם וכך הופיעו גם שתי בנות מתוקות במיוחד, מיטב הגֵנים האיגורים המוצלחים בתבנית מקסימה וקטנטונת. נרגשות ומרגשות הן ביקשו שנצלם אותן. לא תמיד יש לי סבלנות לכל האנשים שרוצים שנצלם אותם, גם אני נתקפת מדי פעם באכזבה של תייר שרוצה להגיע למקום אותנטי וחדש ובמקום זה מוצא מקומיים מנוסים ומשופשפים. גם רגשות אשמה על הקלקול המסחרי שזה יוצר אצלם מרתיעים אותי לא פעם, אבל הן נעמדו מולי בשמחת ילדות- נערות קוסמת ולא היה איך ולמה לסרב. וכשבאנו לעזוב הן ביקשו את התמונות- זה רגע שתמיד מאכזב את כולם. הן לא יודעות לכתוב את כתובתן בסינית ומיותר לציין שגם אני לא, למרות שהן ביקשו. הן באמת התאכזבו אבל לי כבר נרקמה תכנית בראש. "מחר נחזור", אני אומרת, "עם התמונות". הן קופצות משמחה ואני כבר מתענגת על כרטיס הכניסה שלנו לאחת מהחצרות המקסימות האלו, אין ספק שאם נבוא עם תמונות אנחנו ראויים לו

יומיים אח"כ ארז ואני כבר בדרך, נעמדים מול דלת נעולה. טיפונת מאוחר אבל לא נורא, אנחנו דופקים בדלת. נערה חדשה פותחת לנו, שניה של תהייה מבולבלת ונבוכה אך מיד אחת הנערות מאתמול מגיחה מאחור כולה מחייכת וצוחקת אוחזת בידינו ודוחקת, מכניסה אותנו לחדר האורחים המקסים. אנחנו חולצים נעליים והנערות שהפכו בינתיים לשלוש מתרוצצות סביבנו בכרכור כובש ומתחילות לפתוח שולחן. ואיזה שולחן! בפינת החדר מונחת מפה מקופלת, כאילו ידעה שנבוא, תוך שניה היא נפרשת, רקומה ומקושטת לפנינו, ועליה מתחילים להיערם בקצב מסחרר כל הדברים הטובים שבעולם: לחמים ושקדים, פיצוחים וסוכריות, מלונים ומישמשים, עוגות ועוגיות והכל בכלים מסורתיים ויפים. קומקום של תה מופיע משום מקום ומעתה והלאה
הכוסות לא יהיו ריקות לרגע...הן לא מניחות לנו ומתעקשות שנאכל מהכל ואנחנו גם לא מתנגדים במיוחד, המלון מתוק, הלחם חם והעוגיות מאפה בית פריכות וטריות. עיניהם נוצצות למולנו והן נרגשות מהתמונות, מזכירות לנו מחדש כמה משתלם וכיף זה לקיים הבטחות

השיחה רובה סובבת סביב הפיטום שלנו והתמונות שלהן. הסינית שלהן בערך ברמה שלי והפנטומימה המתורגלת שלנו פוגשת בפנטומימה היצירתית והמושקעת שלהם. אנחנו מגיעים לדבר על ריקודים ואחת מהן- היפה מכולן- עושה תנועה או שתיים שמספיקות להצביע על כישרון אמיתי. אני מבקשת שתרקוד. שניה של בלבול, המוזיקה למעלה ואבא ואמא בוודאי לא יהיה מרוצים... נמצא פיתרון! אחיותיה שרות ומוחאות לה כפיים: "טום טם טם טום טם!", והיא רוקדת בחינניות, מין שילוב של ריקוד הודי מזרחי עם תנועות ידיים מסולסלות ומעוטרות, צעדים קלים וקלילים וחיוך שמח - איזה יופי! העיניים של ארז נוצצות ושלי לא פחות. לבקשתן אני מנסה לתת להן לטעום קצת מהרפרטואר שלנו אבל לא נראה לי שהבאתי כבוד גדול למדינה. גם ארז מנסה ופתאום בין כל החרסינות והזאטוטות האלו אני מבחינה כמה גדולים ומגושמים אנחנו אל מול הריחוף הקליל שלהן, הראש של ארז מלטף את התקרה... אבל הן צוחקות ומשתפות פעולה ומיד נזכרות שכבר עשר דקות שלמות לא אכלנו ומאכילות אותנו בעוד מישמש, בעוד מלון- "לא! החתיכה הזו טובה יותר, תאכלו אותה!" "תשתו עוד תה" ואנחנו נמסים אל מולן.... י

אנחנו עוזבים בתחושה מיוחדת של ערב מאותם הערבים שחודרים גם עור של מטיילים מנוסים, מין טעימה כמו של פעם ראשונה. להתראות סין, להתראות בנות איגוריות מתוקות ותודה על ערב נפלא! י