יום ראשון
20.4.07
הדבר הראשון שאנחנו עושים בבוקר הוא להוציא את היד מהשק"ש, לתת מכה על האדמה ולראות לאן עף האבק. הרוח הפכה להיות צד בלתי נפרד מהטיול והיא חורצת גורלות של ימי רכיבה שנעים לאחרונה בין עשרה למאה ק"מ. הלילה היה קר ביותר (לדעתי סביב מינוס שלוש), ואפילו הגחלים שקברנו מתחת למזרון לא הצליחו לחמם עד הסוף, למרות שבתשע בבוקר עדיין הייתה חמימות נעימה מתחת למזרון שלי.אחת שתיים החזרנו את מעט הציוד לתיקים ולפני שמישהו שם למעלה יתחרט ויחליט להזרים חזרה את כל האוויר הזה מזרחה יצאנו לדרך
המדבר הקיצוני והמרחקים הגדולים בין היישובים מחייבים אותנו להיסחב עם כמויות מים גדולות, בעוד שלושים ק"מ אמורה להיות נקודת יישוב והאופניים יחיסת קלות. יחד
עם הרוח הדרך פשוט טסה - תענוג! רכסי גרניט לא גבוהים חוצים את הבקעה העצומה בקווים אלכסוניים ובכל פעם שהכביש מגיע אליהם, יש עליה קלה, מבתר חצוב בראש הרכס ואז ירידה וחוזר חלילה. השמיים בהירים יחסית האוויר נקי וכמעט אין גבול לשדה הראייה. נזכרתי לפתע בשמיים האפורים של ימי הרכיבה הראשונים באזור שיאן וכמה כיף שהם התחלפועברנו ליד חבורה של סינים שהעבירו בשרשרת מיד ליד סחורה רבה ממשאית שנפלה לתעלה למשאית חלופית. הכבישים פה ארוכים כ"כ ובטח הבעיה של נהגים רדומים נפוצה מאוד. החבר'ה החרוצים עבדו במרץ ונופפו לנו. אחד מהם היה לבוש מדי צבא כמו הרבה חבר'ה לאחרונה (ללא כל קשר לצבא לדעתי). תמיד מסקרן מה לעזאזל הם מובילים שם מתחת ליריעות הפלסטיק האלה. המשאית בתעלה הובילה אולי אלף זוגות אופניים
אחרי שלושים ק"מ הכביש נכנס לערוץ של ממש עם סלעי גרניט אפורים ומעוגלים שמזכירים מאוד את הסלעים של העמקים בהר הגבוה בסיני. שני שלטים עם כיתוב בערבית מופיעים פתאום ועוד כמה גרפיטים גם כן באותיות ערביות, והגענו לשינגשינגשיא, נקודת המעבר בין מחוז גאנסו למחוז שינג'יאנג
איזה מקום פסיכי! זה פונדק הדרכים הרחוק ביותר מנקודת יישוב שראיתי אי פעם. מאתיים מטר של גסט האוסים לנהגי משאיות עייפים ואחראים שלא רוצים להירדם על ההגה ומעט מסעדות שפשוט עומדים באמצע שום מקום. אפילו עץ אחד אינו נטוע שם, ואלמלא הכביש, המקום הזה פשוט לא היה קיים. פשוט יצרו נאת מדבר בניגוד לרצונו של אלוהים, ואנשים מקיימים את עצמם שם, גם בארץ יש לצבא נטיה לעשות את זה אבל למרחקים פה יש קנה מידה שונה ובכל זאת, צבא זה משהו אחר מכמה בעלי מסעדות, תחנת משטרה, ועוד כמה. את המים הם שואבים מהערוץ שבו הגענו ומרתיחים אותם שיהיו ראויים לשתייה (בדיוק כמו בכל מקום אחר בסין). הנוף מסביב יפה מאוד, הרים מעט יותר משמעותיים מתרוממים מתוך הבקעה, וסלעים של ממש בונים את הקרקע לשם שינוי ולא רק סחף אין סופי. מאחורי הגבעות הקרובות לכביש מתעופפות כמויות אין סופיות של נייר טואלט ושקיות ניילון תפוסות על השיחים. משאיות רבות חונות על מתחמי העפר בשני צידי הכביש וכל נהג מוציא מעט מהמטען שלו ומחלק לחברה. נהג אחד לנו במתנה שקית של בוטנים מהעונה שעברה שהיגיעו ממחוז חונאן
(ארז אמר שהבעלים של הבוטנים עשה עבודה טובה בשמירה שלהם השנה, וטעמם היה באמת מעולה), אחד שלף כמה גלילי ניירות טואלט שהיגיעו גם מקיבינימט, משאית עם אספקת ירקות הגיעה בערב, אחד הוביל זרעי פרחים, משאית אחת עם 12 טרקטורים עליה, אחת עם סוס של משאית על הבאגאז' שלו, עוד משאית עם אופניים, מלא משאיות עם מסריחות עם חזירים, אחת עם מכוניות ועוד המון המון דברים שלפעמים אני שוכח שצריך להוביל כדי שיהיו בכל מקום. מסתבר שמחיר של צמיג משאית נע בין אלף שש מאות לאלפיים שש מאות יואן (יואן אחד זה שישים אגורות). צמיג טוב לדברי הנהגים מחזיק מאתיים אלף ק":מ (אההה... כניראה שהחשבונות האלה הם ההסבר לכמויות הפנצ'רים האין סופיים שרואים פה כל הזמן)התיישבנו במסעדה אחת לאכול צהריים וביקשנו לחבר את המקרר לחשמל (שאגב מגיע הנה דרך מתקן לוחות סולארים שממוקם בכנסה ליד תחנת המשטרה) כדי להקפיא את הבקבוקים. השן התחתונה של התקע (זו של ההארקה) הייתה מעוקמת כיוון שהחיבור היה רק לשתי שיניים ולא היה לה את המחבר המתאים, הנורה האדומה הקטנה בפינת המקרר נדלקה, השארנו את הבקבוקים, אכלנו ארוחת צהריים והלכנו לישון שנת צהריים יחד עם הנהגים באחד החדרים במקום, אמרנו לסבתא בעלת המקום שנחזור בשעה שש לסיבוב נוסף של אוכל ונאסוף את הבקבוקים
כשחיפשנו גסט האווס נתקלנו בבחור אחד מעצבן שסירב לתת לנו להיכנס ורק פיצח גרעינים, מרוח על ספסל בצורה מעצבנת ומעיף את הקליפות בלי להוריד את הראש ביריקות מרגיזות ועושה תנועות עם היד, כשלידו חבר שלו נקרע מצחוק. לא בזבזנו יותר מדי זמן עם הבחור הזה ופנינו לגסט האווס אחר וחביב
בחדר היו שלוש מיטות עם המצעים המטונפים ביותר שראיתי מימי. שמיכות צמר סנטטי לבן, שחורות מרב לכלוך וכריות שטוחות אפורות עם כתמים חומים בהירים כאילו נשפך עליהם קפה עם קישוט של פרח רקום עליהם שעושה אותן מאיזו שהיא סיבה עוד יותר מטונפות. בזהירות, לי לגעת בכלום נדחפנו לתוך הסדינים שלנו מהבית ומהר מאוד נרמדנו
חזרנו בשש למסעדה לאסוף את הבקבוקים הקפואים ולאכול ארוחת ערב. הסבתא דרשה ארבעים יואן עבור הבקבוקים הקפואים. צחקנו, אמרנו לה עשר, היא צחקה גם וסגרנו על חמש עשרה. המסעדה היית בבעלותה של הסבתא הקשוחה ושני נכדיה
בפינת המסעדה הייתה טלוויזיה שבטח לא כיבו עד עכשיו, על ערוץ
CCTV2
, ערוץ של חדשות וסדרות טלהנובלות סיניות. במהדורת החדשות הראו פושע מדופלם כבול באזיקים וכל מיני פראמים חוזרים שוב ושוב של חוקר משטרה אחד פותח תיק שבתוכו יש ערימות ענק של שטרות של מאה יואן, ושוט של שוטר סיני מצוחצח שנראה מאוד גאה מתראיין במשרד שלו, כשברקע דגל הרפובליקה, אדום עם כוכבים צהובים. אבו מאזן הופיע פתאום על המרקע בסוף העולם הזה, ואחריו אולמרט, תאונה גדולה של משאיות ושוטר עם קסדה מהודקת שמסתירה לו, יחד עם הרצועה שיורדת לסנטר, יותר מחצי מהפנים, ראיון עם מנהל של איזה שער תשלום (כזה שאנחנו רואים כל הזמן) שמציג את החידושים האחרונים בתחום שקילת המשאיות וייעול ההעלאה של המשאיות על הכבישים. פיצוץ ענק של תחנת כח ושתי ארובות עצומות כמו של בית הזיקוק של חיפה ועוד ועוד... שעה שלמה ישבנו לבד במסעדה, עד שקמנו להחליש אותה בעצמנו
לטבחית המרכזית (הנכדה), היה חיתוך דיבור מאוד יוצא דופן. לא מספיק שהיא מדברת סינית, שזו שפה שיש לה תנועות שפתיים מגוונות מאוד בהשוואה לשלנו, אצלה היא ממש הקצינה את העסק. היא ממש משכה את השפתיים אחורה, וכיווצה את הלחיים וביטאה כל הברה בנפרד כשפרטה לנו את התפריט. המשכתי שוב ושוב לשאול אותה שאלות כי היה כיף להביט על פניה כשהיא מדברת. היא לבשה נעלי בד אדומות מרופט
ות, סינר ירוק, חולצת פסים אופקיים ומכנסיים ירוקים. היה לה בלוק משהו מאוד חמוד ומסכן ביחד.היא לא הוציאה את הידים מכיסי הסינור שלה כל זמן שהותנו שם חוץ מבשביל לבשל ובשביל לקלף פלפלים חריפים. צחקנו איתה מעט ואז סופית נהיינו חברים. היא פנקה אותנו בעוד ועוד משפטים בדיבור אדיר ומעט מפגר. הדיבור שלה גרם לכל משפט להיות מלא כוונה. היא ספרה לנו שהם מהעיר או ווי ושמחה לשמוע שעברנו שם והתרשמה מאוד כשעשינו לה תנועות של סוס דוהר, שזהו סמלה המסחרי של אוו ווי, עקב סוס ברונזה מפורסם שמצאו שם שמפיע היום בתור סמלו של משרד התיירות הסיני.חוץ מהנכדה (בת עשרים ואחת) היה גם נכד. בן זקונים בן שמונה עשרה, עם פוני שחור חלק שלא מחק את החיוך כל הזמן, בצהריים ובערב (ואני מניח שגם כרגע הוא מחייך), שרץ לכל מקום שהסבתא בלבוסטה ציוותה עליו. בתמונה שצילמנו רואים אותם נתלים בהערצה על הסבתא שלהם והיא משלבת ידיים בהחלטיות עם עיינים פתוחות ונרגשות
ות, סינר ירוק, חולצת פסים אופקיים ומכנסיים ירוקים. היה לה בלוק משהו מאוד חמוד ומסכן ביחד.היא לא הוציאה את הידים מכיסי הסינור שלה כל זמן שהותנו שם חוץ מבשביל לבשל ובשביל לקלף פלפלים חריפים. צחקנו איתה מעט ואז סופית נהיינו חברים. היא פנקה אותנו בעוד ועוד משפטים בדיבור אדיר ומעט מפגר. הדיבור שלה גרם לכל משפט להיות מלא כוונה. היא ספרה לנו שהם מהעיר או ווי ושמחה לשמוע שעברנו שם והתרשמה מאוד כשעשינו לה תנועות של סוס דוהר, שזהו סמלה המסחרי של אוו ווי, עקב סוס ברונזה מפורסם שמצאו שם שמפיע היום בתור סמלו של משרד התיירות הסיני.חוץ מהנכדה (בת עשרים ואחת) היה גם נכד. בן זקונים בן שמונה עשרה, עם פוני שחור חלק שלא מחק את החיוך כל הזמן, בצהריים ובערב (ואני מניח שגם כרגע הוא מחייך), שרץ לכל מקום שהסבתא בלבוסטה ציוותה עליו. בתמונה שצילמנו רואים אותם נתלים בהערצה על הסבתא שלהם והיא משלבת ידיים בהחלטיות עם עיינים פתוחות ונרגשותאחרי המקום המוזר הזה נסענו עוד שבעה ק"מ מוכנים לנסיעת לילה. הנוף נהייה פתאום נורא יפה. הכביש התפתל בתוך עמק צר עם מצוקים גבוהים מכל כיוון. מצלעות, דייקים וסלעים של ממש בהמון גוונים נחשפים סוף סוף. קצת צורות לגוון מעט את המונוטוניות של השבועיים האחרונים. השמש בדיוק שקעה והחלטנו לעצור ולהמשיך מחר כדי לא לפספס את הנוף
ירדנו מהכביש. למרות שהיום יום שישי אי אפשר היה לשלוח שבת שלום הביתה כי מאחורי הרכס מימין במקום שבו לא שמעו ולא ראו את הכביש כבר לא הייתה קליטה
ירדנו מהכביש. למרות שהיום יום שישי אי אפשר היה לשלוח שבת שלום הביתה כי מאחורי הרכס מימין במקום שבו לא שמעו ולא ראו את הכביש כבר לא הייתה קליטה
10.4.07- 11.4.07
התעוררנו לבוקר של הצטיידויות אחרונות לקראת היציאה. את מכנסי ה"חתיכות" שנקרעו בתחתית השרוול מהרכיבה העירונית, לקחנו לתיקון אצל תופרת ברחוב השוק המרכזי בעירנו- אנשי. סיבוב בסופרמרקט הוליד שקית גדולה של שוקולדים ומתוקים להמשך הדרך שאת טיבה אנחנו לא יודעים, ובשל כך, גם משך זמן הרכיבה לא ברור עד עיר היעד הבאה- דונחואנג. הצטיידנו בהרבה מים ובשפע של אוכל וישבנו לאכול ארוחת בוהורים במסעדה מקומית המגישה צ'או מיין- איטריות בצק בעבודת יד בתוספת רוטב בשר מיוחד שהופך את המנה השיגרתית לבעלת אופי בולונזי, ממש איטליה ברחובות אנשי. תיקון המכנסיים שנמשך כשעה וחצי של עבודה נטו עלה 3 יואן (כ- 2 שקלים) ובשל חריצותה של התופרת והשקעתה היחודית עשינו אותה מבסוטה לשבוע שלם בטיפ קטן. בדרכנו אל מחוץ לעיר מוכרים רוכלים שלל דברי מאפה- לחמים צבעוניים ותפוחי שמרים בצבעים של חום ולבן, פיתות ענק מלבניות ועוד בצקים מקושטים בקפידה ויפים לעין.... יצאנו מצוידים היטב למספר ימי רכיבה עם קרח מלא בצידנית, שפע אוכל וסוכרים
שוב מולנו נושבת רוח פנים בדרכנו אל האזורים החקלאיים שבפרברי העיר. בשלב בו גם האזורים הירוקים החלו להיות בשולי הדרך, החלה הרוח לנשוב בעוצמה שהאטה את ההתקדמות במידה כזו שהמאמץ המושקע היה אדיר והרכיבה ממש לא מתקדמת. אוטובוס שעשה דרכו מהעיר אנשי, ממנה יצאנו, אל עיר היעד שלנו, דונחואנ
ג עצר מיד אחרי שהבחין בנו ופרק מתוכו שישה סינים שהחלו מצלמים אותנו בהתלהבות של ממש. המפגש איתנו ריגש אותם מאוד וכעדות לכך, ניתן היה לספור שם קרוב למאתיים תמונות שצולמו שם איתנו- הרוכבים מול הרוח, בסופות האבק והחול בכביש ריק מאדם, כשלפנינו עוד 100 ק''מ של שממה. הם ודאי יגיעו ליעדם שהוא גם יעדנו בתוך שעת נסיעה אחת ואילו לנו, כך קיווינו זה יקח לכל היתר יומיים, הכל תלוי לאן ינשבו הרוחות. הם מסרו את שם המלון בו יתארחו והשביעו אותנו שניצור קשר כשנגיע בכדי שנפגש שוב. נפרדנו בנפנופי שלום כשבעיננו אבק שהרוח מרימה ממרחבי המדבר ועיניהם מאחורי הזגוגיות הכהות והממוזגות של האוטובוס
ג עצר מיד אחרי שהבחין בנו ופרק מתוכו שישה סינים שהחלו מצלמים אותנו בהתלהבות של ממש. המפגש איתנו ריגש אותם מאוד וכעדות לכך, ניתן היה לספור שם קרוב למאתיים תמונות שצולמו שם איתנו- הרוכבים מול הרוח, בסופות האבק והחול בכביש ריק מאדם, כשלפנינו עוד 100 ק''מ של שממה. הם ודאי יגיעו ליעדם שהוא גם יעדנו בתוך שעת נסיעה אחת ואילו לנו, כך קיווינו זה יקח לכל היתר יומיים, הכל תלוי לאן ינשבו הרוחות. הם מסרו את שם המלון בו יתארחו והשביעו אותנו שניצור קשר כשנגיע בכדי שנפגש שוב. נפרדנו בנפנופי שלום כשבעיננו אבק שהרוח מרימה ממרחבי המדבר ועיניהם מאחורי הזגוגיות הכהות והממוזגות של האוטובוס הרוח נהפכה לבלתי נסבלת. החלטנו לעצור ולקוות שזו תרגע. בצד הכביש ניתן היה להבחין במחפורת אותה יצר טרקטור, ובמרכזה (כ- 3 מ' מתחת לפני הקרקע) חפורה באר חרבה בעומק של עוד כ- 7 מ' (סה''כ 10 מ' מתחת לפני הקרקע), מדופנת בבטון יצוק במעגלים וסולם ברזל מאפשר גישה לתחתיתה. למרות שאין מים בבאר אנחנו עדין נוסעים בשוליו הדרומים של האזור החקלאי, כך שכנראה מי תהום גבוהים מצוים כאן לרוב, בעיקר מצפון לנו- בתוך שטחי הפאלחה. החלטנו לחנות לזמן מה בחורשת עצים סמוכה שהחלה ללבלב בעלים צעירים ורעננים ולבחון אופציה של רכיבה בלילה כשהרוח תרגע. אספנו עצים והרתחנו מים לקפה על מדורה, בוחנים בכל רגע האם כיוון העשן מקבל תפנית ומקווים שיהפוך בהקדם ממגמתו מזרחה למגמה מערבית. הרוח משחק בעשן בעוצמה, הוא מסתובב ומשנה מעט את מגמות הצפון והדרום שלו, אך תמיד נשאר בכיוון כללי ועיקרי מזרחה- לא טוב לנו. החורשה בה עצרנו תוחמת את כל שטחי החקלאות מצידם הדרומי והיה אפשר להרגיש בשטחי הפאלחה בתנועה ערה של חקלאים, תושבי כפר סמוך עובדים בשדות. אחד הפלאחים שהגיע לקראתנו עם את על כתפו (בהחלט וייתכן שבעזרתה הוא מפורר רגבי אדמה בשטח של 20 דונמים) התיישב לצידנו לכמה דקות ואמר שהרוח תיפסק רק בבוקר למספר שעות והמליץ לאפסן את כל הציוד מפני האבק שמכסה וחודר לכל פינה בלי שמרגישים. למרות הפסימיות שהציג, אנחנו האמנו שבלילה יהיה אפשר לרכב, הרי לא תיתכן רוח כזו במשך כל הלילה
קבוצת פועלים וטרקטור רחוק ומעשן תפסו את עיניי ויצאתי לבדוק מה הענינים שם. בדרכי אליהם הרוח היתה חזקה עד שהכבידה על ההליכה. כל צעד על הטרסות שבין החלקות החקלאיות המלאות בפודרה מדברית שניטחנה היטב תחת גלגלי הכלים השונים העוברים שם, העלה עננת אבק שנסחב צמוד לפני הקרקע למרחקים גדולים. בהגיעי לפועלים, הבחנתי בעשרה עובדים, מתוכם שלוש נשים, המשקמים את תעלת ההזנה המרכזית דרכה מוזרמים מים המציפים ומשקים את החלקות שסביב בעונה היבשה (העונה שבפתח). התעלה בנויה בצורת טרפז הפוך המדופן במרצפות גדולות שבינהן יוצקים בטון מלכד ומדביק, כדי שהחול המישר את אותן מרצפות לא יסחף ויסתום את התעלה. הבטון דליל ועני במלט. החצץ הוא חומר מקומי שנאסף ומסונן ברשת גסה. אזור זה של התעלה היה יבש ממים והתעלה נמשכה על פני קצת פחות מקילומטר אחד. עומקה כמטר, והיא מסוגלת להעביר כמויות מרשימות מאוד של מים בשעת הצורך. הרוח העזה הנושבת כבר מספר שעות צבעה את ריסי הפועלים שבתעלה בלבן ועיניהם הדומעות והעייפות מאבק היו פחות חביבות משציפיתי. החלטתי לצעוד במעלה התעלה ולחפש את באר המים. השיפועים אפסיים וכנראה שכבר כמה מאות שנים נמצא הפלס בשימוש אצל משפצי האמות המדויקות האלו. כעבור כ 500מטר הגעתי לבאר, שכצפוי, הייתה בשיא הגובה וממנה זורמים מים לשתי תעלות בכיוונים שונים שתחילתן בדיוק על קו פרשת המים המפריד בין שתיהן. צינור עבה של כ- 12 צול, מזרים מים בעוצמה ובלחץ אל התעלה שמשכה מערבה. מוזר מאוד, אך את הבאר עצמה לא ראיתי. אין משאבה על פני השטח אך עמוד חשמל ושנאים גדולים מורידים כבלים מוגנים אל מתחת לקרקע משם יוצא הצינור הגועש- איפה עמיקם בכר? בדרכי חשבתי שמעניין לברר איך מתחלק הנטל שבשיפוץ התעלה, מי עובד יותר ומי משלם יותר? בהתאם למרחק? לצריכת המים? מיהו בעל הבאר והאם בימי קדם היתה שיטה של שאיבת מים מבארות לא ע''י אדם ודלי אלא משהו מתוחכם יותר כמו בארץ- בארות אנטיליה? על כל השאלות האלו יהיה ניתן לענות רק עם סינית טובה משלנו. מהבאר יצאתי לסיבוב בשטחים המעובדים שמוכנים לזריעה אחרי החריש. בתוך תעלות ההזנה המשניות המחברות בין התעלה המרכזית והחלקות נטועים עצים, אותם עצים המשמשים כקורות העץ המרכזיות עליהם נשענים גגות הבתים בהם ה
תארחנו עד היום. שטח התעלה לא יכול להיות בשימוש חקלאי ולכן זהו מקום אידיאלי לגידול העצים הללו "על הדרך" ולהרוויח עוד כמה גרושים כל 15 שנה, כשהגזעים עבים מספיק ואפשר לכרות אותם, המיקום מתאים ביותר במיוחד משום שהעץ נגזם ומכוון לגדול לגובה וכמה שיותר ישר- בשביל קורות העץ. מי הבאר היו צלולים וקרירים וטעמם טעם מעט מלוח, כטעם מי מעינות בנגב, אפשר לשתות, הטעם קצת אחר. מילאנו מים לארוחת ערב ולהמשך הדרך ואכלנו ארוחה מפוארת של ווג' קארי ואורז, מעשה ידיו של ג'ובו. הרוח נרגעה מעט ומגמת העשן פנתה לעיתים לכיוון הנסיעה שלנו,משמע, רוח גב עדינה
תארחנו עד היום. שטח התעלה לא יכול להיות בשימוש חקלאי ולכן זהו מקום אידיאלי לגידול העצים הללו "על הדרך" ולהרוויח עוד כמה גרושים כל 15 שנה, כשהגזעים עבים מספיק ואפשר לכרות אותם, המיקום מתאים ביותר במיוחד משום שהעץ נגזם ומכוון לגדול לגובה וכמה שיותר ישר- בשביל קורות העץ. מי הבאר היו צלולים וקרירים וטעמם טעם מעט מלוח, כטעם מי מעינות בנגב, אפשר לשתות, הטעם קצת אחר. מילאנו מים לארוחת ערב ולהמשך הדרך ואכלנו ארוחה מפוארת של ווג' קארי ואורז, מעשה ידיו של ג'ובו. הרוח נרגעה מעט ומגמת העשן פנתה לעיתים לכיוון הנסיעה שלנו,משמע, רוח גב עדינה עלינו על כל ציוד הלילה- פנס קידמי עם אלומת אור עוצמתית, פנס אחורי אדום, חליפות עליונות זוהרות פנס שרוול מהבהב ושפע של מחזירי אור על האפנים והתיקים. מרחוק נראו האפנים כגוש אור בולט במיוחד שאי אפשר שלא להבחין בו. בכביש כמעט ואין תנועה. התחלנו לרכב בשעה 22:00 עם רוח פנים עדינה ובמהרה הגענו לשער תשלום על הכביש השומם. סיני בעל פני ילד שאייש את העמדה נבהל מעט כשראה אותנו אך בישר לנו שלפנינו עוד 100 ק''מ ליעדנו. התחלנו בדרכנו והחלטנו על עצירת רענון כל 20 ק''מ. הרכיבה עוברת מהר, מזג האויר נעים בחוץ. הילות של אורות רכבים נראות כרבע שעה לפני המפגש איתם והחשכה כל כך מוחלטת שאין תחושת מיקום או מרחק ואין אפשרות להעריך דבר. הרכסים שבצד הכביש נראים לפעמים נמוכים ובמרחק נגיעה ולפעמים רחוקים וגבוהים. את הירידות והעליות הקלות שבמגמת הכביש ניתן להרגיש רק בזכות עוצמת הפידול והרפיית השרירים. אין ירח. חושך מוחלט מקצה לקצה. אין לנו כל מושג איך נראית הקרקע שבצד הכביש- שטוחה, סלעית או בכלל חול
ית. מה שבטוח הוא שסביבנו פלטה מדברית רציפה וארוכה. בכל 20 ק''מ התרעננו בשוקולדים והפתעות מענינות אחרות ואחרי 50 ק''מ נאלצנו לעצור להרמת הסוכרים ע''י בטטה ומנוחה קצרה. בשעה 04:30 החלטנו לעצור אחרי כ60 ק''מ של רכיבת לילה ולהמשיך בבוקר בכדי להנות מהנוף שסביבנו שלא ראינו בכלל עד עכשיו. נכנסנו לישון בגשרון תחת הכביש, שמנקז לתוכו ערוץ מדברי רחב למשפך מרוכז של מעבר מים צר תחת הכביש. כנראה ששיטפונות פוקדים בחורף את האזור ובדרכנו הבחנו בעשרות משפכי ערוצים שכאלה, בנויי בטון, המעבירים את המים תחת הכביש בלי לגרום לנזק מעוצמת זרימת השיטפון. שוב היינו עדים לתופעה שרק התשתיות הסיניות יכולות לבנות- השקעה ומקצועיות ברמת הגימור לפרטים הקטנים בכביש סוף עולם בדרך מדברית. 30 שניות מהרגע שהשק''שים נפרשו ושנינו ישנים כתינוקות. בבוקר כשהתעוררנו היינו שנינו כל כך עיפים עד שנדמה היה שאפשר לקחת את השק''ש בתוכו אנחנו ישנים
בלי שנרגיש
ית. מה שבטוח הוא שסביבנו פלטה מדברית רציפה וארוכה. בכל 20 ק''מ התרעננו בשוקולדים והפתעות מענינות אחרות ואחרי 50 ק''מ נאלצנו לעצור להרמת הסוכרים ע''י בטטה ומנוחה קצרה. בשעה 04:30 החלטנו לעצור אחרי כ60 ק''מ של רכיבת לילה ולהמשיך בבוקר בכדי להנות מהנוף שסביבנו שלא ראינו בכלל עד עכשיו. נכנסנו לישון בגשרון תחת הכביש, שמנקז לתוכו ערוץ מדברי רחב למשפך מרוכז של מעבר מים צר תחת הכביש. כנראה ששיטפונות פוקדים בחורף את האזור ובדרכנו הבחנו בעשרות משפכי ערוצים שכאלה, בנויי בטון, המעבירים את המים תחת הכביש בלי לגרום לנזק מעוצמת זרימת השיטפון. שוב היינו עדים לתופעה שרק התשתיות הסיניות יכולות לבנות- השקעה ומקצועיות ברמת הגימור לפרטים הקטנים בכביש סוף עולם בדרך מדברית. 30 שניות מהרגע שהשק''שים נפרשו ושנינו ישנים כתינוקות. בבוקר כשהתעוררנו היינו שנינו כל כך עיפים עד שנדמה היה שאפשר לקחת את השק''ש בתוכו אנחנו ישנים
בלי שנרגישבשעה 09:30 המשכנו ברכיבה, פלטה מדברית וחומה ללא כל סימני חיים סביבה ליוותה אותנו ב- 20 הק''מ הראשונים עד שהבחנו במבני התעשייה הראשונים שבפאתי העיר. שוב רוח פנים מתנגדת להתקדמותנו מערבה. מתי כל הרוח הזו חוזרת חזרה? בהדרגה התחלנו להבחין במדבר המתעורר לחיים. נאת המדבר המיוחלת עליה נבנתה העיר דונחואנג מתחילה לתת את אותותיה בכפריים סקרנים המתבוננים בנו מגיחים מן המדבר הסמוך כמו שודאי הבחינו אבותיהם בשירות הגמלים שנכנסו לנאת המדבר בימי קדם. הרוח מתחזקת ואפשר כבר לראות חקלאות של ממש- חממות, פלאחים, תעלות מים, טרקטורים, עצים בלבלוב ראשוני ועצים נשירים חשופי שורש מוכנים לנטיעות המובלים ע''י אופנועי שלושה גלגלים בין חקלאי לחקלאי. בולטת מאוד היתה תחנת אוטובוס, קלועה מזרדי עצים ומקש שצורתה צורת איגלו ותפקידה לתת מחסה מהרוח שלא פוסקת לרגע בזמן ההמתנה לאוטובוס. ככל שאנו מתקדמים ליעדנו, הולך ומתעצם האזור 
החקלאי עד שהכל סביב נעשה מעובד ומלא בפלאחים חרוצים של תחילת העונה. ישנה תחושה מתעצמת של כניסה אל תוך החיים, אל תוך נאת המדבר שהיא מרכז הקיום של האזור, תחושה שרק בהתקדמות איטית ובעיניים שיש להן זמן לבחון את צידי הדרך ניתן להרגיש בה. נראה שגם מובילי שיירות המשי הרגישו כמונו בכניסה ההדרגתית לעבר מקור המים- מרכז החיים של פעם שבזכותו קיים גם מרכז החיים כיום למרות כל היכולות הטכנולוגיות וכששיקול זמינות המים אינו רלוונטי בעידן של ימנו. שוב שיטת ההשקיה היא בהצפות אך הפעם בדרך שונה מזו שהכרנו. צינורות עבים קבורים מתחת לפני הקרקע ובתוכם לחץ מים גבוה. כל כמה עשרות מטרים בולטת בטונדה שבראשה בורג שכשהוא נפתח פורצים המים החוצה ומציפים את החלקה. איך מתבצעת שיטת המעקב אחרי צריכת המים? האם גם להם יש את העמיקם בכר שעובר עם קלסר ביד ומוזיקה באזנים בין השיברים השונים ורוטן על זה ש"אתם בכלל "לא מתקלחים
החקלאי עד שהכל סביב נעשה מעובד ומלא בפלאחים חרוצים של תחילת העונה. ישנה תחושה מתעצמת של כניסה אל תוך החיים, אל תוך נאת המדבר שהיא מרכז הקיום של האזור, תחושה שרק בהתקדמות איטית ובעיניים שיש להן זמן לבחון את צידי הדרך ניתן להרגיש בה. נראה שגם מובילי שיירות המשי הרגישו כמונו בכניסה ההדרגתית לעבר מקור המים- מרכז החיים של פעם שבזכותו קיים גם מרכז החיים כיום למרות כל היכולות הטכנולוגיות וכששיקול זמינות המים אינו רלוונטי בעידן של ימנו. שוב שיטת ההשקיה היא בהצפות אך הפעם בדרך שונה מזו שהכרנו. צינורות עבים קבורים מתחת לפני הקרקע ובתוכם לחץ מים גבוה. כל כמה עשרות מטרים בולטת בטונדה שבראשה בורג שכשהוא נפתח פורצים המים החוצה ומציפים את החלקה. איך מתבצעת שיטת המעקב אחרי צריכת המים? האם גם להם יש את העמיקם בכר שעובר עם קלסר ביד ומוזיקה באזנים בין השיברים השונים ורוטן על זה ש"אתם בכלל "לא מתקלחיםהחקלאים חביבים וסקרנים לגבינו, מחייכים ובאים לשאול בשפה שאני לא מבין אבל כבר מתורגל וממושמע עונה על שלושת השאלות שנשאלות בד''כ: לאורומצ'י, הגענו מהעיר שיאן ואנחנו מישראל
העצים הנשירים, ערומים מעלים אך פורחים בססגונית בלבן ובסגול צפוף שעתיד להפוך לתפוחים, משמשים אגסים ושזיפים, ניצבים בתוך חלקות קטנות ומטופחות לצד תעלות מים ומגלשות הצפה, הכל בנוי לתלפיות ויפה לעין
לאט לאט אנו נכנסים לתוך העיר. שער פגודה מקושט ויפה מקבל את פנינו. מדרחובים ססגוניים הומים ותוססים, צבעוניים מפירות יבשים, מכובעי תרבוש מוסלמים לבנים ומכאלה הרקומים בגוונים שונים, איטליזים למכביר וחיים של ממש שמקורם בימי קדם סביב נאת המדבר וכיום בעיקר סביב מוקדי התירות שבאזור המורגשים היטב בעיר. עייפים אך עיקשים במציאת מלון עם מקלחת חמה ובמחיר הוגן אנו מסתובבים בעיר עד שלבסוף מצאנו. יצאנו לאכול, השלמנו הרבה שעות שינה ויצאנו לסיבוב בעיר הססגונית המוארת והמקושטת עם ערב
חווית הרכיבה והכניסה לעיר, הרכיבה ההדרגתית לעבר מוקד ומרכז נווה המדבר מתוך הריקנות והשממה המדברית היתה תחושה מיוחדת במינה שרק באפנים ניתן לחוש (אולי גם על גמל כחלק משירת משי ארוכה מערבה). בקטע הרכיבה ב- 24 השעות האחרונות רכבנו 119 ק''מ.
9.4.07
(יואב)
דרך אותה פרצה עלינו שוב על ההיי ווי והתקדמנו את שאר חמישים וחמישה הק"מ עד הירידה שלנו - גווא ג'ואו, שזה שמה החדש של אנשי מאז שנה שעברה. שם שניתן לה בעקבות מתקן טורבינות רוח שממוקם כעשרה ק"מ לפני העיירה, שהיא כבר קצת סוג של עיר. כעשרים ק"מ לפני הירידה עצרנו לאכול ארוחת בוקר במסעדת דרכים והילד החמוד של בעלת המקום, שהיתה מאוד לא מרוצה מכך שאנחנו קוטעים את מנוחת הבוקר שלה, הביע עניין רב במפה שלנו. שער התשלום ממוקם כאן כמחסום של ממש על הכביש ולשמחתנו אף אחד לא שאל שום שאלה. נפנוף קל לשלום ואנחנו מחוץ להיי ווי. ישנן משאיות רבות וכמה תחנות דלק צמודות משם צריך להמשיך עוד כחמישה ק"מ על כביש רחב באופן מוגזם ולא הכרחי עד העיירה עצמה
דרך אותה פרצה עלינו שוב על ההיי ווי והתקדמנו את שאר חמישים וחמישה הק"מ עד הירידה שלנו - גווא ג'ואו, שזה שמה החדש של אנשי מאז שנה שעברה. שם שניתן לה בעקבות מתקן טורבינות רוח שממוקם כעשרה ק"מ לפני העיירה, שהיא כבר קצת סוג של עיר. כעשרים ק"מ לפני הירידה עצרנו לאכול ארוחת בוקר במסעדת דרכים והילד החמוד של בעלת המקום, שהיתה מאוד לא מרוצה מכך שאנחנו קוטעים את מנוחת הבוקר שלה, הביע עניין רב במפה שלנו. שער התשלום ממוקם כאן כמחסום של ממש על הכביש ולשמחתנו אף אחד לא שאל שום שאלה. נפנוף קל לשלום ואנחנו מחוץ להיי ווי. ישנן משאיות רבות וכמה תחנות דלק צמודות משם צריך להמשיך עוד כחמישה ק"מ על כביש רחב באופן מוגזם ולא הכרחי עד העיירה עצמה
החיפוש אחר מלון נמשך מעט יותר מכרגיל. במלון הראשון שבדקנו רצו סכום גבוה מידי, שמונים יואן עבור חדר די מגעיל. הבעיה מלבד החדר הייתה שבמסדרון של הקומה השנייה ישבו בישיבת צפרדע אולי עשרה פועלי
ם בשקט מופתי ומעט הזוי ונראו כאילו הם לא מתכוונים לזוז בקרוב. כשביקשתי מהגברת לראות חדר אחר, אולי זול יותר , ממש היינו צריכים לפלס את דרכנו דרך חבורת המיואשים האדישים האלה שלא טרחו אפילו לעשות כאילו הם זזים טיפה כדי לתת לנו לעבור
ם בשקט מופתי ומעט הזוי ונראו כאילו הם לא מתכוונים לזוז בקרוב. כשביקשתי מהגברת לראות חדר אחר, אולי זול יותר , ממש היינו צריכים לפלס את דרכנו דרך חבורת המיואשים האדישים האלה שלא טרחו אפילו לעשות כאילו הם זזים טיפה כדי לתת לנו לעבורבמלון הבא קבלה את פנינו, מאחורי הדלפק, בחורה בגיל העשרה לחייה, ובלחיים סמוקות ותנועות מבולבלות ונבוכות הובילה אותי לחדר מסריח לא פחות. שטיח בצבע שולחן ביליארד מקיר לקיר, עם שרותים מצד שמאל מיד כשנכנסים וחלל גדול מעט יותר מהחדר הקודם. מעניין אותי מי האדריכל של כל החדרים האלה - תמיד אותו שטענץ בדיוק. היא נעמדה במסדרון הצר שנוצר בין החלון למיטה ותוך כדי שהיא מציגה בפני את החדר במשפטים סינים ארוכים מלווים בטפיחות קלות על השמיכה הלבנה המקופלת בקצה המיטה, פגעה עם הרגל בסורג העץ שהגן על ההסקה והוא התנתק ונפל. את שתי הדקות הבאות בילינו בזה שאני מסתכל עליה, והיא מנסה להחזיר את הסורג למקום וממלמלת לעצמה כל מיני מלמולים. לבסוף ויתרה, וירדנו יחד למטה. המלון עצמו היה שקט ביותר ומשהו בהתנהלות התמימה שלה היה חמוד ומצא חן בעיני. אמרתי לה שניקח את החדר בארעים יואן. היא אמרה שאי אפשר, נפרדנו כידידים, והמשכנו למלון הבא
מלון יוקרתי ומפואר. מגרש חניה ענק בחוץ עם מכונית אחת שחורה חונה בו. כשהבחינה בנו הגברת בקבלה מיד יצאה והודיעה לנו שכל החדרים תפוסים. חייכנו אליה חיוך שאומר שאנחנו יודעים שאנחנו לא יכולים להישאר שם בגלל העיניים הלא מלוכסנות שלנו ושהיא לא צריכה לשקר. היא צחקה ואמרה שתעזור לנו למצוא מלון. היא קראה לכמה חברות שלה והן התחילו להתקשר מהפלאפונים הזהים שלהן לכל מיני אנשים. פלאפונים בעובי של קרקר בגוונים שחור ולבן. אח"כ יצאה חבורה של שלוש בנות עם עגלת אופניים ועליה ערימת סדינים עצומה, וכל החבורה הזו (שישה אנשים) חושבים יחד איפה אפשר להלין אותנו. הצטרף אל החבורה עוד בחור מבוגר עם חליפה, כרס ומשקפי שמש, אחד כזה שנראה מהסוג שמתחנף לאנשים עשירים וחשובים, ואמר לי באנגלית מושלמת במבטא של המלכה אליזבט בנאום הקריסמס שלה שהוא מדבר "בריטיש אנגליש" (?). בדיוק כמו שציפיתי, מלבד זה, כמעט לא ידע להגיד אף מילה
רב השיח שהתפתח בנוגע לפתרון בעיית המלון שלנו שיעשע את כולם כולל האישה מהלובי שהייתה לבושה בלבוש נוסח שושלת מינג או טאנג עם פרחים ופרפרים עדינים ותסרוקת מהודקת להדהים שתפוסה על סיכת עץ, שבאה והלכה גם כן
הארוע סוכם טלפונית ואחת העובדות הצטרפה אלינו והובילה אותנו למלון אחר, ארז נשאר למטה עם האופניים ואני עליתי עם הגברת. היא לבשה חליפה כהה רשמית ורגילה עם עניבת צופנים מבד מטפת בצבע תכלת. עצמות הלחיים של כל האסייתים רחבות משלנו ושלה היו רחבות באופן מיוחד ובולט לעין. במחיר שנסגר טלפונית דובר על עסקה של שלושים יואן והמארחת שלנו דרשה פתאום ארבעים בעבור חדר עצום שניתן לאכלס בו קבוצת רוכבים שלמה עם הציוד. התפתח בינייהם דיון בלחישות, כניראה רצו להסתיר משהו. האפוסטרוף שלנו התנגד נחרצות למחיר החדש וכשהייתה לנו שנייה לבד לחשתי לה שגם ארבעים זה בסדר והיא לא צריכה להתאמץ כ"כ. היא תקעה בי מבט עם זווית של חיוך הנידה ראשה לשלילה, הראתה שלוש עם האצבעות ונגשה לדלפק לסגור את העניין עם בעל הבית. סביבנו עוברים עשרות סינים זהים כמעט לחלוטין זה לזה, חליפות שחורות, נעלי עור מצוחצחות, מעט שמנמנים, מתוחים מעט ונראים די משועממים. כעבור שלוש דקות חזרה הגברת החביבה ואמרה שגם פה זרים לא יכולים לישון
במלון הבא, הסיקה חברתנו המסורה את המסקנות, נכנסה בלעדנו וקראה לנו כעבור דקה לבוא פנימה. עלינו לראות חדר בקומה הרביעית. החדר משווע מרב סירחון סיגריות, השרותים בתחילת המסדרון מצחינים עד כדי גיחוך, אבל הא
מת שכבר התרגלנו, וגם ככה אנחנו פה רק עד שהבקבוקים של הקרח יקפאו. סגרנו עם האחראית שאחת הפו או יואניות שלה (פו או יואן - איש שרות בסינית), כלומר אחת העובדות שלה, תיקח אותנו למקום של מקלחות ציבוריות כי במלון כולו לא הייתה אפילו לא מקלחת אחת. חברתנו החביבה חזרה לעבודתה, והלכה במבט שממש לא מבקש שמץ של הכרת תודה, כאילו זה ממש מובן מאליו לעזוב הכל ככה באמצע היום לחצי שעה. בקושי הספקנו להודות לה מרב שעזבה בפתאומיות - איזה יופיבחדר היו שתי מיטות, שולחן עץ כהה, ארבע כורסאות יחיד, שידה קטנה עם טלוויזיה וחלון כפול ענק מצופה בצלופן כחול דו
שכבתי שהכניס אור מחניק אל תוך החדר. איווררנו אותו ותוך שתי דקות היה שם כזה בלאגן שנדמה כאילו אנחנו שם כבר שבוע
הטיול עם הפו או יואן, הפך למשחק משעשע של זיהוי אותיות סיניות מוכרות משלטי הרחוב
גדול = 大
אנשים = 人
מינג - ההברה השנייה בשם קונמינג = 明
קטן = 小
מזרח = 西
אחד = 一
מרכז =中
מצב הרוח היה מצויין, והעובדת המנומסת ממש התאמצה להסתיר את החיוכים הנבוכים שלה נוכח ההתלהבות שלי. קנינו מגבת חדשה, התקלחנו, אכלנו, אינטרנט, טלפון הביתה, ומאוחר מאוחר בלילה אחרי כוס קפה אנסטנט הלכנו לישון
6.4.07
הפרצה בגדר שדרכה עלינו על ההיי ווי לא איחרה לבוא. 22 הק"מ עד הירידה הבאה עברו פשוט בטיסה. ההיי ווי נראה כאילו אתמול סיימו לסלול אותו, והוא חוצה את המדבר במן "מובן מאליו" כזה. כביש 6 קטן וצנוע ליד הגימורים של הכביש המושקע הזה שנמשך ונמשך ונמשך, והוא רק אחד מבין עשרות האוטוסטרדות שחוצות את סין ומקרבים את הצד השני של המדבר האין סופי הזה מרחק נגיעה. הנסיעה על ההיי ווי אסורה לאופניים אבל בקטע הזה הכביש הסמוך לא סלול והנסיעה בו עם כל המשקל הזה קשה ומעיקה
מעט לפני המחסום הורדנו את האופניים בזהירות בפרצה נוספת בגדר כדי שלא יהיה לא נעים מול החברה בשער, מהירידה הדרך סלולה, וישנם סה"כ עוד שישה ק"מ עד העיירה
YUMENZHEN
מעט לפני המחסום הורדנו את האופניים בזהירות בפרצה נוספת בגדר כדי שלא יהיה לא נעים מול החברה בשער, מהירידה הדרך סלולה, וישנם סה"כ עוד שישה ק"מ עד העיירה
YUMENZHEN
בתחילה יש, כרגיל, מוסכים רבים ואז מצד ימין כניסה לאיזה מדרחוב מצחיק ורחב. משני צדדיו של המדרחוב, המרוצף במשטחי בטון גדולים, ישנן חנויות בשתי קומות שקירותיהם צבועים בשלל צבעים ילדותיים שעושה רושם שלא נבחרו בקפידה. בכל קצה של המדרחוב שלושה דקלים מפלסטיק בצבעים אדום ירוק וכחול. לכל אורך המדרחוב פזורים מתקני חדר כושר ציבוריים שסינים מכל הגילאים מתאמנים עליהם. מתקן שמדמה חתירה, אחד של כפיפות בטן, אחד שצריך למשוך את כל הגוף בכיפוף של ארבעים וחמש מעלות ועוד רבים. כולם צבועים בירוק תורכיז די מכוער. רמקולים ציבוריים מכריזים כל מיני פרסומות והכרזות. השמיים בהירים ומזג האוויר כמעט מושלם. מדרחוב של ממש, אבל ריק כמעט לחלוטין מאנשים
אכלנו שם במסעדה שהמליצה לנו עליה בעלת הסופר הקטן שבו קנינו שוקולד ונרות. כשיצאנו שוב לדרך, ראינו בצומת המרכזית של העיירה (צומת מרומזרת!) במה גדולה עם קשת מתנפחת מעליה, ושני דרקונים מתנפחים גם כן קשורים אליה. על הבמה עמד לבדו נגן חליל וניגן מוזיקה יפה, מלווה ע"י תזמורת שלמה שבוקעת משני רמקולים שממוקמים כמעט באמצע הבמה. אנשים רבים התגודדו שמה ואווירה שמחה מלאה את הרחוב. ליד הבמה עמדה עגלת אופניים שמכרה עציצים. לפני כמה ימים הציע ארז שנגדל עציץ על האופניים, והחלטנו לנסות. קנינו קקטוס אדום קטן ועציץ שנתפס בדיוק מפתיע בסבל הקדמי. אנשים רבים הצטופפו סביבנו, ואווירת הקרנבל יחד עם החלילן (שהספיק בינתיים לפנות את מקומו לזמר סיני שעמד לבדו ושר בליווי הרמקולים) ביום שמשי ונעים, עשו לכולנו שמח על הלב. עזבנו את העיירה עם חבר חדש וחיוכים רבים, שלנו ושל הסובבים. עוד כמה ק"מ לאורך כפרים רבים שפזורים מצידי הכביש, והאספלט שוב נגמר. עלינו על ההיי ווי שוב וטסנו עם רוח גב עד הירידה הבאה - צ'יאו וון
התלבטנו מעט איך בדיוק לנסח את ההתנצלות לחברה בשער התשלום של הירידה מהכביש, ותוך כדי מחשבה, ניתק הקקטוס המסכן בסיבוב שלא חושב כראוי והתנפץ על הרצפה, הוא והעציץ שבתוכו ישב - חבל. כשהחלטנו סופית שאנחנו ניגשים לשער התשלום יצא אחד החברה מהמחסום ובא לכיווננו. בחור מעט גוץ, לבוש חליפה של חברת ההיי ווי עם עניבה כחולה כהה, מעליה אפודה מחזירת אור כמו של עובדי מע"צ, נעלי עור מצוחצחות, חגורה עם אבזם ברזל גדול ולא נוח, שלייקעס אלכסוני יחיד וקסדת פלסטיק מצחיקה ומיותרת שמגיעה עד מתחת לגבות. ארז התעשת ראשון, זרק לי "תצדיע, תצדיע" ושנינו נעמדנו, ירדנו מהאופניים, התמתחנו והצדענו לבחור. לשמחתנו הוא אהב את הבדיחה, והזמין אותנו מיד לשבת במחסום ולשתות מים. עשה רושם שהוא בכלל לא שם לב, (אולי שכח, אולי התעלם) לעובדה שברגע זה ירדנו מכביש שאסור לנסיעת אופניים. קשקנו איתו ועם שאר העובדים וקיבלנו בשמחה את ההזמנה שלהם להישאר לישון במתחם הצמוד
קפצנו לראות אתר תיירותי בבנייה מצידו השני של הכביש - עוד אתר על החומה הסינית שנשתמר. הסינים פשוט בנו כמאתיים מטר ממנו חומה חדשה ומרשימה מבטון, פגודה גדולה ויפה, שער ענק וצריח מסוגנן. ללא שום קשר ברור לאתר המקורי. מסביב שותלים עצים שכשהם יגדלו, הם יסתירו באופן סופי את המעט שנשאר מהמקור - כמה אופייני. כשקפצנו מעבר לפלג המים הקטן כדי לראות את מה שנשאר מהחומה האמיתית, עצר אותנו אחד העובדים ואמר שאסור. אותו עובד ניסה מעט לפני כן לדרוש מאיתנו כסף עבור ביקור באתר הבנייה הזה, אבל כניראה שהרגיש כ"כ דביל שההתעלמות המוחלטת שלנו מהרעיון המצחיק הזה נראתה לו טבעית לחלוטין. ארז ביקש שאעסיק את הבחור עוד מעט עד שהוא מסיים את הסיבוב ונעוף, ובינתיים התפתחה בייננו שיחה נעימה ומצחיקה על האתר. אם הבנתי נכון האתר יפתח תוך חצי שנה. כרגע יש שם במרכז האתר סוס ברזל (אולי ברונזה) דוהר שדווקא שמצא חן בעיניי
חזרנו לאופניים במחסום, והתמקמנו בביתנו להלילה - חדר באתר בנייה שמזכיר מאוד את הלילות הקודמים שלנו - מזרונים פרוסים על יריעת פלסטיק כחולה בחדר נטוש עם מוזיקה נעימה ברקע, רק שהפעם הייתה חבורה של פועלי בניין סקרנים ונחמדים שהציעו לנו שוב ושוב סיגריות ולא הבינו מה זאת אומרת "לא מעשנים". הנוכחות שלהם באופן מפתיע לא העיקה כלל, להיפך. היא הוסיפה גם כמה תמונות יפות לאוסף. פועלים סינים לאור המנורה שסידרו לנו מחוט חשמל שמשכו מהשלטר של הרתכת, שהונחה על חוט הכביסה שמתחנו בין שני מסמרים
30.3.07
(יואב)
החורשה הקטנה שבה ישנו ממוקמת בין שדות רבים. כשהתעוררנו כבר היה בכל ש
דה זוג עובדים. מעניין אם אלו זוגות נשואים, אם כן, מעניין מה זה עושה לזוגיות שלהם תהיתי. בכל שדה עבדו זוג או שלישיה, הגברים עפ"י רוב עושים את העבודות הפיזיות הקשות יותר (למרות שבפרוש לא תמיד). הנשים זורעות, חופרות גומות, מרימות תלוליות קטנות, בעוד הגברים חופרים קטעי אדמה קשים, מתעסקים עם המכונות או מלווים את הבהמות. הם היו כ"כ עסוקים עד שלא מצאו פנאי לעצור ולבהות בנו כמו כולם, הם מביטים רגע ואז פונים חזרה לעבודה. קשת הגילאים בשדות היא מעשרים וחמש (לדעתי)עד מאה שלושים (ככה לפחות זה נראה). ילדים בשעות הבוקר בדר"כ אין. השפה שבה מרכלות הנשים זו עם זו נשמעת כבר הרבה יותר רוסית ערבית תורכית מאשר סינית, אבל את טון התרנגולות שחל בכל שיחה של שתי נשים ומעלה בסיטואציות דומות, קל לזהות, אפילו עם המבטא הכבד
החורשה הקטנה שבה ישנו ממוקמת בין שדות רבים. כשהתעוררנו כבר היה בכל ש
דה זוג עובדים. מעניין אם אלו זוגות נשואים, אם כן, מעניין מה זה עושה לזוגיות שלהם תהיתי. בכל שדה עבדו זוג או שלישיה, הגברים עפ"י רוב עושים את העבודות הפיזיות הקשות יותר (למרות שבפרוש לא תמיד). הנשים זורעות, חופרות גומות, מרימות תלוליות קטנות, בעוד הגברים חופרים קטעי אדמה קשים, מתעסקים עם המכונות או מלווים את הבהמות. הם היו כ"כ עסוקים עד שלא מצאו פנאי לעצור ולבהות בנו כמו כולם, הם מביטים רגע ואז פונים חזרה לעבודה. קשת הגילאים בשדות היא מעשרים וחמש (לדעתי)עד מאה שלושים (ככה לפחות זה נראה). ילדים בשעות הבוקר בדר"כ אין. השפה שבה מרכלות הנשים זו עם זו נשמעת כבר הרבה יותר רוסית ערבית תורכית מאשר סינית, אבל את טון התרנגולות שחל בכל שיחה של שתי נשים ומעלה בסיטואציות דומות, קל לזהות, אפילו עם המבטא הכבדאספנו את הבקבוקים שהשארנו להקפאה אמש והתיישבנו לאכול. הבוקר היה קריר ביותר ואדים רבים הצטברו על חלונות המסעדה מבפנים. בשולחן שלידנו ישבה אישה זקנה שהסתפקה בביצה קשה עם מלח בחצי יואן. עשה רושם שהיא ענייה מאוד, אבל משהו בהתנהלות שלה עורר כבוד והיא לא נראתה מוזנחת כלל. היא לבשה חליפה כהה עשויה בד גס בגוון כהה ואחיד ונעלה נעלי סירה סיניות עם פרח קטן בקצה. בשלב מסוים היא קמה, פנתה אלי בפניה רבת רושם ושאלה אותי בחיוך גדול מאיזו מדינה אנחנו ולאן פנינו. היא הסתפקה בתשובות שלי, הביטה מבט ארוך ובוחן באופניים המגושמות שעמדו בכניסה והלכה
מסעדה מוסלמית טיפוסית - המתחם כולו בנוי כמסדרון ארוך שמחיצה מפרידה בין המטבח לחדר האוכל, בו פזורים שבעה שולחנות אוכל ושולחן דלפק בכניסה בו אפשר לאסוף קופונים של המנות הרצויות. בשולחנות יש מן קרש תמיכה נוסף בגובה הירך שלא מאפשר לאנשים גבוהים כמונו להכניס את הרגלים בכיף מתחת לשולחן, וכל פעם שאני מתיישב אני שופך לפחות חצי מהמים הרותחים בכוסות הפלסטיק החד פעמיות שמוגשות מיד עוד לפני שהזמת את האוכל. מימין הייתה מראה גדולה מאוד עם שרשרת פרחים מפלסטיק על חלקה העליון, שקצותיה משתלשלים בשני פסים אנכיים משני צידי המראה. מצד שני, על הקיר, ישנה תמונה ענקית של סלסלה אלגנטית מלאה פירות, עוגה מסוגננת , כיכר לחם פריכה, נתח חמאה עם סימני שיניים שסכין השאיר עליו וסכו"מ מצוחצח. וכמו תמיד, אין שום קשר בין התפריט לתמונה. מהמטבח עולים אדים כמו מהר געש פעיל לפני התפרצות וריח חריף של בצק חמוץ עומד בחלל החדר. הטבח לבוש חולצה לבנה מתחת לסינור כחול,שרוולי גרב כחולים וכובע לבן וקצר כמו של טבח, שמתחתיו מבצבץ שיער שחור וחלק להפליא
ישבנו במסעדה עד אחת בצהריים. כל זמו שהותנו שם, אנשים ישבו ואכלו תוך כדי שהם עושים קולות בלתי נסבלים של שאיבת אטריות. קולות שנשמעים כמו סצינה גסה בסרט כחול. קולות מגעילים ולא מנומסים בלשון המעטה. כולם פה עושים את זה וזה פשוט בלתי נסבל!! הם עובדים עם המקלות הפרימיטיבים האלה, דוחפים את כל הראש אל תוך הצלחת, מרימים ערימת אטריות אדירה, ובמקום להסתפק בה ולחתוך אותה באלגנטיות עם השיניים, הם מוצצים את החבילה העצומה הזו עוד קצת למעלה ורק אז חותכים. כשיושבת חבורה של 4 אנשים ועושה את זה כולם סביב שולחן זה יכול להעיר את המתים. בשלב מסויים, הגיעה חבורה של שלושה גברים שאחד מהם הביא את הבת הקטנה שלו. הילדה, שחיקתה את מעשיהם של אביה וחבריו, פשוט חצתה את כל הגבולות. אם אני הייתי אוכל ככה אמא שלי כבר הייתה זורקת עלי את הטרמוס בצבע סגול בהיר שעמד על השולחן. בשלב מסויים זה נהיה כבר מגוחך ופשוט התחלנו לצחוק. כל תהליך מציצת האטריות הזה לא נראה להם אפילו טיפה לא מנומס, ב
דיוק כמו לבהות בך תוך כדי שהם מפצחים גרעינים ולזרוק את הקליפות למאפרה על השולחן שלך, לצעוק עליך בטון היסטרי כשאתה שואל שאלה פשוטה, לזרוק חתיכת טישו משומש על רצפת המסעדה או לירוק בתוך חנות אינטרנט קפה. משום מה לי זה נראה לא בסדר
דיוק כמו לבהות בך תוך כדי שהם מפצחים גרעינים ולזרוק את הקליפות למאפרה על השולחן שלך, לצעוק עליך בטון היסטרי כשאתה שואל שאלה פשוטה, לזרוק חתיכת טישו משומש על רצפת המסעדה או לירוק בתוך חנות אינטרנט קפה. משום מה לי זה נראה לא בסדרהמשכנו. הדרך בתחילה מישורית חלוטין. כפריים בצידי הדרכים מעמיסים ערימות חציר על טרקטורים וילדים משחקים עם החיפושיות לידם. כעבור 20 ק"מ פתאום מגיע המדבר. רכס הרים רם מתנשא מצד שמאל, גבוה גבוה. הרי גרניט יפים שפסגותיהם מושלגות. אלו המורדות הצפוניים של הרמה הטיבטית האדירה במחוז צ'ינג חאי שמפריד בין מחוז גאנסו (שלנו) לטיבט עצמה . מימין - מדבר אמיתי. מישורים שנמשכים עד מעבר לכל דמיון אפשרי ואפילו קווי המתח האין סופיים נעלמו מן העין - מדבר של ממש. מדי פעם עוקפות אותנו משאיות שנראות כמו מפלצות, עמוסות לעייפה, ולפעמים אנחנו עוקפים אותם. זהו שוליו של מדבר גובי, המדבר השני בגודלו בעולם שרובו משתרע על שטחה
של מונגוליה, שרחוקה מאיתנו כ 300 ק"מ צפונהאחרי שלושים ק"מ הכביש פונה שמאלה ונכנס במעלה ערוץ אל תוך רכס קטן. הערוצים מסביב מזכירים מעט ערוצים ליד כביש הערבה. על ראש הרכס מימין ישנו מבנה גדול ולא ברור שקשור לדעתי לחומה הסינית שמלווה אותנו כבר כמה ימים בתור סוללת עפר אין סופית פרוצה לגמרי, פעם מימין ופעם משמאל
מלבד תחנת דלק וכפר קטן בו מילאנו מים, לא היו יישובים כל היום. מעט לפני שהתמקמנו, חצינו ערוץ עצום שפילס את דרכו ברכס הענקי ופרץ את דרכו החוצה ברוב הוד והדר. גשר של כמאה חמישים מטר הפריד בין שתי גדותיו, ומשב רוח עז טס בעמק הנחל והיכה בנו כשעברנו מעליו. לא ראיתי אפילו שיח קטנטן בערוץ העצום הזה
ישנו בסוף בבקתה קטנה משמאל לדרך, בין הכביש למסילת הברזל. באזור אבן דרך 2875 בגובה 1770 מ
טר. היתה שם קבוצת בקתות נטושות ואחת מהן ענתה על הדרישות: מקום לשני מזרונים, ערימת תיקים, ושני זוגות אופניים. ערב שישי עם שירים ישראלים יפים ונעימים. מהבקתה שלחנו הודעות שבת שלום למשפחות היקרות והרחוקות, הרחק הרחק מהבית20.3.07
יצאנו מהמערה המרופדת קש מאוחר יחסית. לג'ובו היו צקצוקים באופניים שלא הצלחנו לאתר את מקורם. אני חיכיתי לו כשני ק"מ מהיציאה במסעדה לצד הכביש ומשלא הגיע חשבתי לצאת לקראתו. ניידת משטרה עצרה בסמוך אלי והסבירה שיש לו בעייה בשרשרת. חזרתי אליו, אך הוא כבר פתר את הבעיה
במסעדה הרבצנו מרק עם אטריות בצק והמשכנו בדרכנו במגמת עלייה שהורגשה היטב למרות מתינותה
בימים האחרונים אפשר להבחין באלפי חממות לצידי הכביש. בתור החממות מגדלים בעונה הקרה את הירקות שמוכרים בשווקים (הכל שלג מסביב). צורתן של החממות שונה מזו שבארץ. קיר לבנים בגובה שלושה מטר בנוי במפנה הצפוני, וחצאי קשתות בונות את המפנים המזרחי והמערבי. ניילון מונח במפנה הדרומי המאפשר הכנסת אור וחימום לתוך החממה. על קיר הלבנים הצפוני מגולגלות מחצלות קש אותם פורשים אחה"צ כדי לשמור על החום. ובבוקר, עם צאת השמש, מקפלים אותם
בשווקים הכפריים, לאורך הכביש המרכזי הבחנו בסבתות סיניות מוכרות עשרות סוגים של זרעי ירקות. כמה מאות זרעים מקופלים בתוך נייר עיתון ומונחים בתוך שקית נייליון עליה הציור של אותו הירק המבוקש - חציל, מלפפונים, עגבניות, קישוא, כל מיני סוגי פטרוזיליות ,חסות ועוד. מורגשת היטב תנועת החקלאים בשדות. בשעות הבוקר ראינו קבוצת פועלים זורעים שום (סוף סוף נפתרה לי החידה הזו - מתי זורעים שום?). גבר צעיר עובד עם כלי דמוי מכוש וחורץ את הקרקע לעומק עשרה ס"מ בשורות צפופות ומקבילות. כשהוא מסיים שורה, כורעות על ברכיהן קבוצה של שמונה נשים הדוחפות את שיני השום אל תוך התלם (בלי לכסות). המרווחים הם של כעשרה ס"מ בין השיניים הנזרעות והשדה כולו מלא בקל
פיות השום שהופרדו מהשיניים שנזרעו. כך הם עוברים שורה צמודה לשורה בשטח של כמעט דונם אדמהבהמשך דרכנו הבחנו במשפחת חקלאים נוספת זורעת פול בשטח של כשני דונם. פרד ממושמע חורש את האדמה במחרשת שן בודדת המחוברת בהתקני עץ לגופו. אחרי כל תלם עוברים אנשים המזבלים את השטח בדשן כימי ואחריהם עוברות נשים הזורעות את הפול במרווחים של שלושלים ס"מ, שוב בלי לכסות. החלטתי לנסות את כוחי בניהוג הפרד והמחרשה. הפרד ממושמע ממש ויודע ללכת היטב בסמוך לתלם הקודם שחרץ בקרקע. המחרשה חייבת להיות מוחזקת מעט באוויר, אסור לתת לה לשקוע במלואה, כי ברגע שזה קורה, הפרד לא מצליח למשוך ונעצר במקום. כמה צקצוקים ממריצים אותו למלאכה והוא ממשיך. חרשתי כך שני תלמים, עבודה קשה פיזית גם
לחורש המתנשף וגם לפרד המגודל. מי מהם אני הייתי???הנוף הולך ומתעצם, סוף סוף נהייה יפה ממש סביבנו. הפסגות הגבוהות והמדבריות צבועות בלובן השלג בפסגותיהן והערבוביה של הקרקע האפורה חומה ומדברית עם הלובן הבוהק מחזיר לחיים את הנוף הפראי. הרכבת לאורומצ'י מקבילה לכביש 312 עליו אנחנו נוסעים ולפעמים היא עוברת בעוצמתה בסמוך אלינו. מלאנג'ואו לאורומצ'י ברכבת הזו, דרושות עשרים וארבע שעות נסיעה. לנו זה יקח חודשיים
באחת העצירות לעידוד הסוכר, עצרנו בכפר קטן ושולי, בסמוך לבית מרקחת. ראינו הזדמנות לשאול על אנסולין. שלפנו את הדפים עם המשפטים בסינית והרוקחת מייד הבינה במה מדובר ואמרה שלא בעיה להשיג אנסולין בעיר הקרובה, כשני ק"מ מאיתנו - עיר קטנה יחסית ששמה טיאן ג'ו. מידע שימושי ומאוד מעודד, בהמשך וודאי ניכנס לבית מרקחת ונשאל על סוגי האנסולין הקיימים במלאי
בעיר נוספת בה עברנו היום ששמה יונג דאנג הייתה אווירה מיסטית של פגודות רבות, מופעי רחוב והמון אנשים משחקים משחקי לוח סינים אחד עם השני. ראינו שם סיני עם דוכן קטן ברחוב שקולה ומתפיח סוגים שונים של קטניות שמביאים לו לקוחותיו. יש לו מעין פינג'אן ברזל עבה ואטום, ברומטר מראה על הלחץ בפנים, הפנג'אן מונח על פח פחמים שאת בערתם מעורר מפוח. טעמנו אורז תפוח ופולים קלויים. האורז התפוח היה זהה לגמרי לסוגים מסויימים של דגני בוקר בארץ. הפולים גם הם היו רכים ויבשים אך פחות טעימים
עם ערב החלו הטמפ' לצנוח. היום טיפסנו לגובה המירבי אליו הגענו בטיול. התחלנו ב 1950 וסיימנו
ב 2530. השעה הייתה קצת אחרי שש וחיפשנו בית נטוש ללינה. לאחר שנסיונותינו כשלו נכנסנו למחצבה וביקשנו מהשומר שיקצה לנו מבנה שאינו בשימוש להעביר בו את הלילה. הוא סרב בלבביות והפנה אותנו למלון דרכים כק"מ בהמשך הכביש. הגענו למלון והיה פשוט אדיר. חדר עם שתי מיטות וכורסאות עור. סדינים חשמליים ואח שבוער על הגחלים שמלווים אותנו לכל אורך הדרך. הבערנו אש ובישלנו על האח העוצמתי. כמובן שכל הסינים ממחוז גאנסו הגיעו לצפות בישראלים על האופניים.בהתחלה הם מילאו לנו את החדר, נכנסו ויצאו בדפיקות על הדלת שרק מודיעות שהנה אני מתפרץ פנימה, אך לבסוף זכינו ללילה נהדר, חם ובאווירה נעימה ממשהיום רכבנו שישים ק"מ
10.3.2007
יצאנו מלונג דה הלבנה משלג מערבה לעבר העיר הגדולה הבאה ג'ינג נינג המרוחקת מאיתנו כארבעים ק"מ. היום יום יפה. רוב הדרך במגמת ירידה ואנו גילינו את הנפלאות של הנסיעה אחד בעקבות השני. אחד בתוך כונס הרוח של זה שלפניו. הדרך עברה ממש מהר ורכבנו את כל הארבעים ק"מ ללא עצירות ובמהירות גבוהה. הגענו לעיר רטובים מזיעה, והתארחנו בלבביות יוצאת דופן, אצל מתדלק על הכביש הראשי שהוסיף עבורנו פחמים לאח ופינק אותנו בסיפורים, במים חמים ובתחושת נינוחות
המשכנו מערבה, עדיין על כביש 312, עליות מתונות מלוות את הכביש שעובר במסלע חולי וקשה, מזכיר מעט את סוג הקרקע שסביב היישוב עומר. ללא סלעים, מעט מאוד צמחייה וקרקע חיוורת בשל חוסר בחומר אורגני. לדישון הקרקע אופסים התושבים את זבל הבהמות ופורסים אותו לייבוש על הכביש. כשזה יבש ומפורר, אוספים אותו ומפזרים אותו בשדות. המון מטעים, בעיקר של שזיפים בצד הדרך.
הפריחה והלבלוב עדיין לא החלו. השטחים המרוחקים מהכביש, מזכירים מנקודות התצפית את סין שבדמיוננו - טרסות הבונות לתלפיות את המדרונות הארוכים שחיטה רק החלה לנבוט בהן. הטראסות כאן בנויות בשיפוע חד למדי, מדרון ההר ממשיך כמעט באותה תלילות ונראה שהשטח מעובד ע"י בהמות, כי בימים האחרונים ניתן היה להבחין בעשרות חמוריםה"משנסים מותניים" אצל כפריי הסביבה. לפני שבוע ראיתי את החמור הראשון בצילום מחייך על אריזת נקניקיםכפר אליו נקלענו בדרכנו, צייד אותנו במצרכים לארוחת ערב ובעוגיות מעולות. עוד קודם ליקלקנו ארטיק בינוני באיכותו במחיר של שלושים אגורות לצד הדרך. קנינו שם כוסות פלסטיק לקפה והחלפנו אותם בסופרמרקט עם העוגיות בתמורה להנחה במחיר בו קנינו אותם כמה דקות קודם לכן
אחרי כמה ק"מ שוב הרגשת חלושס. בדיקת סוכר הראתה ארבעים ושש ולכן התפנקנו בעוגיות והתחלנו לחפש מקום לינה. לצד הכביש הבחנו בבקתה ממש קטנה ונמוכה הבנוייה על קו רכס צר של אותה קרקע חולית. סביבה טראסות חיטה והיא מתנשאת מעל כל שטחי החקלאות. למטה זורם ערוץ נחל בוצי. מקומיים מכפר סמוך עלו במעלה נקב מפולס ותלול כשעל עורפם מוט עץ שבשני קצותיו דליים שמלאו במים לשימוש ביתי. ג'ובו חשד בהמצאותו של מעיין במקום, וצדק. ירדנו בעקבות הנקב, מילאנו מים ללילה, הכשרנו את הבקתה המדהימה לשינה, ושאלנו אחד את
השני למה לעזאזל אחד מאיתנו לא בחורה כשירדנו להביא את המים, כבר התאספו חבורה של סקרנים על גדת המצוק ליד הכפר הסמוך לבקתה והביטו בנו. כשחזרנו עם המים, נופפנו להם לשלום. והם סימנו לנו לבוא למעלה. לא היה ברור באותו רגע אם מדובר בסימון ידידותי או חשדני. עלינו ואמרנו להם שאנחנו מישראל ומטיילים על אופניים בסין. הם אמרו שקר בחוץ והזמינו אותנו לישון אצלם בבית. מכיוון שכבר פרקנו את כל הציוד, והמשמעות הייתה להעלות את האופניים במעלה השביל התלול שעולה לכפרם, החלטנו לוותר. כעבור חצי שעה הופיע אחד החברה איתם נפגשנו ובידו טרמוס מים רותחים, הוא הגיש לנו אותו בחיוך גדול והוסיף עוד כמה מילים על זה שקר מאוד בלילה ועוד הרבה מילים שלא הבנו. איזה איש נחמד. בכפר שלו גרים מאה שמונים איש והוא ממוקם על דרגשי החוואר (?) שבונים את נוף הבתרונות המיוחד של הכמה מאות ק"מ האחרונים
בישלנו ארוחת ערב בתוספת ביצים והיה מעדן. נשכבנו לישון לצלילי מוזיקה אחרי שסגרנו את דלת הכניסה מעץ שציריה מגולפים גם הם בעץ המושחל לתוך שקעים במשקופיםהיום רכבנו שבעים ק"מ
חוויה דתית מיוחדת בהר קונג טונג 7.3.07
קמנו לעוד בוקר קפוא. הטמפרטורות שברו שיאים והספידומטר הראה חמש מעלות מתחת לאפס בשעה שבע וחצי בבוקר כשקמנו. למרות שהתחושה הייתה שבבקרים אחרים הם ירדו גם למטה מזה. אתמול בחצי השני של היום הצטרפנו לשעתיים לחבורת פועלים שבנו בית. בסוף יום העבודה הזמין אותנו בעל הבית להישאר לאכול ולישון איתם באתר. 
כשעמדנו ללכת, נתנו לבעל הבית חמסה מהשוק בעיר העתיקה שתהיה לו לחנוכת הבית. לדבריו הבית יהיה מוכן תוך חודש מיום תחילת הבנייה. הוא שמח מאוד על המתנה ועל העובדים החרוצים שנפלו עליו. עזבנו שם בשמונה וחצי בדיוק כשראשוני הפועלים התחילו להגיע. יום עבודה בסין מתחיל בתשע בבוקר ומסתיים בשש וחצי
כשעמדנו ללכת, נתנו לבעל הבית חמסה מהשוק בעיר העתיקה שתהיה לו לחנוכת הבית. לדבריו הבית יהיה מוכן תוך חודש מיום תחילת הבנייה. הוא שמח מאוד על המתנה ועל העובדים החרוצים שנפלו עליו. עזבנו שם בשמונה וחצי בדיוק כשראשוני הפועלים התחילו להגיע. יום עבודה בסין מתחיל בתשע בבוקר ומסתיים בשש וחציאחרי שניים וחצי ק"מ הגענו לאתר של הרכבל בפעם השנייה. העלייה תלולה ומפחידה... מחיר הכרטיס יוצא שמונים יואן לאדם. חמישים עבור הרכבל, ועוד שלושים על כניסה לאתר (מחיר לסטודנטים). הצגנו כרטיס סטודנט מזוייף של אוניברסיטת ת"א שהנפיק לנו רוכל מקצועי מתאילנד. רעיון שעלה מאוחר יותר הוא להעלות את האופניים למעלה ולעשות את הדרך למטה ברכיבה
האתר עצמו יפה בצורה בלתי רגילה. מגיעים לראש הרכבל, שנמצא על כתף בחלקו העליון של הר קונג טונג, משם יוצא
שביל בטון מרכזי שמסתעף לעשרות שבילים נוספים. על הרקע פזורות עשרות פגודותהאתר מחולק לשניים. ריכוז מבנים ראשון באזור הרכבל שמנותק מעט מריכוז הפגודות. ומצידו השני של מגרש החנייה, ריכוז פגודות ומקדשים יפים על שתי שלוחות תלולות. לא צריך להיות קבלן מורשה כדי להבין כמה קשה היה לבנות אותן במיקומן הנוכחי. בראש שתי השלוחות יושב מקדש מרכזי. באזור הפגודות גרים נזירים ששייכים לזרם הטאואיסטי שהם סינים הודים, ובמתחם הקרוב יותר לרכבל, כך הסתבר לנו אח"כ, גרים אנשים שמשתייכים לזרם אחר. אנשי הפואה, שהם סינים סינים. לפי הלונלי, זהו ההר הקדוש ביותר לטאואיסטים בסין
בכל פגודה גרים נזיר או נזירה. תווי פניהם באמת הודים, ולבושם אחיד - גרביים לבנות, מדים אפורים, וכובע שחור שמתחתיו מבצבץ קוקו אסוף לגולגול כמו של רקדניות בלט. משהו בהתנהלות שלהם מרמ
ז באופן שלא ניתן לפירוט, שהם יודעים הרבה מאוד דברים על החיים שלנו אין גישה אמיתית אליהם. המקום כולו עטוף באווירה מיוחדת שאינה ניתנת לתיאור, ההר הזה הוא בפרוש לא הר יוצא דופן בגובהו, ואפילו האגם החצי קפוא בצבע תורכיז שלרגליו אינו מחזה בלתי נשכח. אבל פסגת ההר ואזור הפגודות, שרוי באווירה יוצאת דופן שאין שום דרך להתעלם ממנה. השילוב של האסטטיקה והאדריכלות, כ"כ עדינות ויסודיות, הבנייה המעוגלת במיקומים משוגעים, עמודי העץ הצבועים, עיטורי העץ והאבן והדמויות הפסיכיות בשילוב עם הנוף והמצוקים, יוצרים תחושה מאוד חזקה של איזה סוד שחבוי במקום הזה. בשיחה שהזדמנה לי עם נזיר אחד על כיכר לחם וכוס תה בחדרו, עולה שהפגודות העתיקות ביותר הן בנות יותר מחמשת אלפים שנה, והחדר הפרטי שלו נבנה לפני חמש מאות שנה. הם עושים מדיטציה פעמיים ביום- בצהריים ובערב, וחיים בבידוד משאר העולם. הוא הכיר את ישראל ושמע על הסכסוך הערבי פלסטיני והתעניין לא פחות ממני. למרות כל הניתוק הזה, יש בהם משהו שנורא יוצר אמפטיה, משהו מאוד חברותי ומזמין. אין דרך להכיל את המקום למילים אבל לדעתי זהו בגדר מקום שאשמח מאוד לחזור אליו ולבלות בו יותר זמןבירידה מן ההר פנינו לכיוון הרכבל כדי לרדת חזרה. כשהתברר לנו שנותרה שעה ספייר החלטנו, בהובלה של ארז, לקפוץ לאתר הסמוך לרכבל ולבקר גם בו. פנינו לאחת הפגודות והגענו שם לחבורת נזירות שלבושות מעט אחרת - קצוצות שיער, בדיוק לשעת התפילה. ארז הצטרף ממש לתפילה ואני האזנתי מבחוץ. הייתה אווירה מיוחדת ויצאת דופן באוויר. בתום התפילה הן הזמינו אותנו להישאר לישון במתחם של הגברים. הן הובילו אותנו לשם, וצרפו אותנו לארוחת הערב המשותפת שלהם. בדיוק כמו חדר אוכל בקיבוץ, רק שכאן, במקום מכונת קפה, יש במרכז החדר פסל של בודהא (השמן) שכל מי שנכנס, קד אליו קידה ורק אז פונה אל השולחן. הארוחות עצמן מתנהלות בשתיקה, ואם יש משהו חשוב לאמר, לוחשים בשקט בשקט. בין השולחנות, עוברים נזירים תורנים, ומחלקים לכולם אוכל. כל הגשה מלוות בחיוך נעים. כשגומרים לאכול, כל אחד שוטף את הכלים שלו בגיגית המים הרותחים שבפינה ומחזיר אותה למקום מוכנה לארוחת הבוקר. פשוט מדהים
אחרי הארוחה הפנו אותנו לחדר שלנו. חדר מחומם כמובן (סדין חשמלי כלומר), אך לשם שינוי המקום נקי למופת על אף שלא מדובר במלון יוקרתי. במקום כולו יש דגש גדול מאוד על אסטטיקה, ובולט מאוד הצורך בו בחיים. הלוואי שתהייה לי ההזדמנות הזמן והאנרגיות לתת לאסטטיקה את המשקל הראוי גם בחיי שלי. על כל פנים, זכינו לאירוח דתי עם גוון פגאני מיוחד ומזמין.
בלילה, כשיצאתי להשתין, ירד שלג די כבד בחוץ ונתן למקום תחושה מיסטית ממש. בייחוד על רקע קולות התופים והגונג העמוקים שבקעו מגגות שני המקדשים המרכזיים במתחם שהודיעו לנו על סופו של היום וראשיתה של ממלכת הלילהבארבע ועשרים לפנות בוקר העיר אותנו הטבח חברנו לחדר, כדי להצטרף לחבורה לתפילת בוקר. התפילה הייתה הזוייה כאילו גזרו אותה מאיזה סרט של במאי משוגע עם תקציב תפאורה ענק, רק שהפעם אנחנו משתתפים. כמו בסצינה דמיונית פרועה ביותר של ארועים פגאנים. קטורות בשפע, מלמולים באיזו שהיא שפה שכותבים אותה מלמעלה למטה, כריעות חוזרות ונשנות אל מול פסל של דמות זהובה - ממש סרט. התפילה נמשכה שעה וחצי. אחריה הצטרפנו לארוחת הבוקר. השמש הואילה בטובה להניץ רק בשבע וחצי בבוקר. החברה מיהרו לטאטא את הרחבות מהשלג שהצטבר בלילה, ולרכז אותו סביב גזעי העצים, ואנחנו מיהרנו אל הסדין החשמלי להחזיר את הדם שהתרכז בתפילה ברגליים חזרה אל המוח
נפרדנו מהם בחיוכים גדולים וקיבלנו מהם צמידים יפים עם חרוזים ירוקים ופונפון צהוב. כנראה סוג של שרשרת תפילה. אחרי שהם סרבו לקבל את הכסף שהצענו להם, פנינו אל הרכבל חזרה אל חברותינו האופניים להמשך הדרך, לעוד הרפתקאות משונות
יום שבת
יום מנוחה בפינג ליאנג 5.3.07
אתמול הסתיים פסטיבל האביב שנחגג לכבוד ראש השנה הסיני. הגענו לפינג ליאנג אחרי 
שבוע קר ומפרך כשברקע ה"עוד עיר" הזאת, מלווה אותנו מופע זיקוקים שלא היה מבייש את חגיגות שלושת אלפים לירושלים. החלטנו לתת לשרירים לנוח מעט "ו"לקחת יום חופש
שבוע קר ומפרך כשברקע ה"עוד עיר" הזאת, מלווה אותנו מופע זיקוקים שלא היה מבייש את חגיגות שלושת אלפים לירושלים. החלטנו לתת לשרירים לנוח מעט "ו"לקחת יום חופשהתעוררות איטית אחרי יום הרכיבה הארוך, הביאה אותנו לארוחת בוהוריים במסעדה בה אכלנו אתמול בערב. בלסנו אורז עם תוספות שונות - חביתה ועגבניה, ירק ירוק מטוגן, וצ'או מיאן - אטריות בצק ברוטב א' א'. הלכנו למרכז העיר להשאיר שם כביסה במכבסה שנראית יוקרתית, כניראה לניקוי יבש, עם חליפות תלויות מכל עבר. שלפנו את הבגדים המטונפים ואחרי שבעלת הבית רחרחה את הגרביים ורטנה על הטינופת, במיוחד על המכנסיים הלבנים שלי (ארז) שהיו טבולות בבוץ שחור, החלטנו שניפרד לשלום מהבגדים המלוכלכים כ"כ והשארנו לה את הבגדים ההכרחיים בלבד. תפסנו מונית לאתר תיירותי בסמוך מאוד לעיר - קונג טונג שאן (שאן פרושו הר בסינית). חשבנו להסתובב שם קצת אך כשהגענו הודיעו לנו שהאתר נפתח רק למחרת. הנופים שנגלו לפנינו היו עוצרי נשימה - פגודות תלויות במרומי הרכס המצוקי, סכר העוצר את מימיו של נהר הגי'נג ביובליו העליונים ויוצר אגם קפוא בגווני כחול של מים ולבן של קרח. החלטנו לחזור אל האתר ליום מלא למחרת
חזרנו לשנת צהריים במלון ואחה"צ יצאנו לסיבוב במערב העיר. הלכנו לבקר מסגד מיוחד שקרץ לנו מהכביש כשנסענו לגן הלאומי בבוקר. המסגד משלב סגנון בנייה אסייתי ומזרחי - מסגד עם צריח, שפגודות מעטרות את פינותיו. המאחרב פונה לדרום מערב ובפנים, שורות שורות של שטיחים פרושים לתפילה. הצבע הירוק המאפיין מסגדים כמו שאנו מכירים, משתלב בעיתורי זהב ובקישוטים אומנותיים מאסיה. במרכז אולם התפילה מתנשאת כיפה המכניסה אור עמום לחלל המרכזי והחלונות שסביב הם בעלי גימור מעוגל המעוטר בשפיץ כלפי מעלה כמו בסיפור אלאדין. בפינותיו של אולם התפילה בנויות פגודות צבועות ירוק. חנינו עם האופניים בחצר המסגד. מייד היגיעו סינים מוסלמים עוטי טרבושים נמוכים להתעניין בישראלים המבקרים אותם. השיחה שהתגלגלה מייד לפוליטיקה נקטעה ברגע שהחברה פנו לתפילה. הצטרפנו אליהם, מתבוננים מהצד. התפילה בחלקה סינית, בחלקה מסולסלת בערבית, נראית כתפילה מוסלמית לכל דבר, אך נראה שמעט פחות אדוקה או "מקצועית" מזו שמכירים בארץ. היו שלבים שנדמה כי שלחו את המואזין לקורס מזורז של משרד העבודה להשתלמות בנושא איסלאם והוא הביא עימו את בשורת הדת בסיגנונו לאיזור הזה. התפילה הסתיימה ואנו פנינו ללכת. ביציאה הבחנו במאפיית דמפלינגים. יותר מעשר קערות אידוי מבשלות את גוש הבצק לגובה בחום אימתני שמפיקים גושי פחם גדולים שאת בערתם מעורר מפוח חזק ופולט רשפים. חיכינו כעשר דקות למאפה החם ובעל המאפייה כיבד אותנו - חם וטרי. מסתמן, שהמאפים המדוברים של מערב סין הולכים ומתקרבים, אפשר לראות זאת במקביל לאסלאם ההולך ומתעצם ככל שמתגלגלים מערבה. (רק בפינג ליאנג יש עשרים ושמונה ממסגדים). האסלאם כאן מתון, והרבה פעמים נראה מנותק מעט מהאסלאם המזרח תיכוני. כך למשל כששאלנו האם הם אוכלים הכל הם השיבו שכן, ורק כששאלנו על אכילת חזיר הם הדגישו שאסור להםהשעה הבאה ביום גלגלה אותנו למקומות בלתי צפויים. בעודנו מסתובבים, הגענו לפינת רחובות בעיר וביקשנו לטעום מדוכן המוכר דברי מתיקה. לפתע החלו מקיפים אותנו, בחביבות יתר, קבוצה של כחמישה ילדים בגילאי בית ספר יסודי. שיחקנו איתם, הרכבנו אותם וצחקקנו יחד. ג'ובו התעכב בדוכן המתיקה ואני חיפשתי פיתה עם משהו, ומצאתי דוכן שעונה לציפיותי שלושים מטר ממנו. צעקתי לו שיבוא ויעזור לי להזמין, ובעודנו עומדים ומצחקקים עם הילדים נעשה הבשר לפיתה מוכן לאכילה. ביקשתי מיואב לשלם אחד וחצי יואן עבור הארוחה, וכשדחף את היד לכיס, לחפש את הארנק, גילה שהוא לא שם. בין רגע הרגשנו שהחבורה שעטפה אותנו נעלמה כליל מהאופק. מיד הבנו שכייסו אותנו, אני לועס את הפיתה וג'ובו מחפש לראות לאן נעלמו הילדים הכייסים. הוא מבקש את עזרתי ואני אומר לו, "תן דקה, אני גומר ללעוס ובא לעזור". למרות שזה חסר סיכוי התחלנו לחפש אחר הילדים. אחד בעקבות השני ולא רואים אחד את השני. לפתע ראיתי בצד השני של הרחוב שניים מהילדים בורחים בבהלה. רדפתי אחריהם ואלו נמלטו בזריזות לסמטת שוק צפופה. עד שחציתי את הכביש והחנתי את האופניים, אלו כבר נעלמו עמוק בתוך אותו פסאג' חנויות. סרקתי כל חנות וכל מסעדה, כל תא שרותים וכל מטבחון, אבל הם ידעו לאן להעלם. חזרתי לנקודה האחרונה בה היינו יחד, וכשגו'בו לא היה שם נסעתי למסגד, שם אמר לי בתחילה, שיבקש עזרה מהמתפללים איתם התידדנו. משלא היה גם שם, חזרתי לפינת הרחוב והמתנתי. שתי דקות לאחר מכן, ראיתי אותו בצידו השני של הכביש, מחזיק בחולצתו של אחד הילדים שהיו בחבורת הכייסים. רצתי אליו בשמחה ואחזתי במקומו בגנב המבוהל.
בצעקות ובאיומים שלא הוצאתי מעולם, הפחדתי אותו באותה מידה שהפחיד אותו ג'ובו כשתפס אותו. הוא היה ממש מבולבל, גם מהגודל שלו ביחס אלי, גם מעוצמת האחיזה בחולצתו וגם מהמעמד בו כל הסינים הסקרנים מהרחוב שמתעניינים במתרחש, ואנו מסברים להם שהוא גנב, מאשימים אותו, יורדים עליו ומכווינים אותנו לתחנת המשטרה הקרובה. החבורה, כך הסתבר חילקה את השלל מאה חמישים מטר סה"כ מנקודת הכינוס. ג'ובו הבחין בהם ונופף להם לשלום כאילו לא הרגיש שהעלימו לו את הארנק. הם לא ברחו כי קנו את הסיפור, וכשהגיע אליהם, הצליח לתפוס את אחד הילדים. השניים שאני רדפתי אחרים, נמלטו בדיוק ברגע התפיסה של חברם. הגענו לתחנת המשטרה, וסיפרנו את הסיפור. הגנב התחיל לבכות, והשוטר מייד היה לטובתנו וניסה לעזור בלבביות של ממש. דאגנו כמובן להודות ולהלל את המשטרה הסינית המדופלמת, וזה כמובן זירז עניינים. כעבור מספר דקות בהם הילד דומע, עומד בחדר ולא מורשה לשבת, הגיעו שני חוקרים, שלקחו אותו בניידת למצוא את שאר הגנבים. חשוב לציין, שבכיסו של הגנב היו תשע שטרות של יואן אותם החרמנו לו בתפיסה. עשר דקות לאחר מכן חזרה הניידת ובתוכה עוד שני גנבים מהחבורה עם זוג הורים של אחד מהם. תוך כדי חילופי האשמות חריפים ביניהם היה אפשר להבחין באבא לבוש חליפה מסוגננת לצד בנו שנראה כמו ילד רחוב מרופט ומוזנח. התקשנו לנסוע בעקבות מונית שהסיעה את אחד השוטרים לתחנת המשטרה המרכזית. אחרי רבע שעה הגיעה הניידת ובתוכה עוד שני גנבים (סה"כ חמישה גנבים) עם בני משפחותיהם המבויישים. תוך כדי תחקורם ותשאולם וחילופי האשמות ביניהם על מי גנב ואיפה הכסף, פלט ג'ובו פלאש מהמצלמה כשניסה לצלם את הארוע שיהיה לזיכרון בחוסר טאקט משווע שהרגיז את השוטרים העליזים. בארנק היו חמישים יואן ושתי מפתחות של הבית בירושלים. מייד אספו ההורים את הכסף והחזירו לנו ושאלו לחשיבות המפתחות. יואב המציא סיפור שאלו מפתחות 
של מנעול שנמצא בתאילנד, שמאחוריו השארנו ציוד שלא הבאנו לסין. אחרי עשרים הסברים הם כנראה הבינו את החשיבות ושלחו את הילדים לחפש את הארנק ברחוב. כששבו מהחיפושים ללא ממצאים, אנו היינו עמוק בתוך תחקיר הדרכונים והויזות שלנו לסין. התבקשנו למסור עדות על המקרה ומילאנו דו"ח באנגלית על פרטי האירוע. השעה נהייתה מאוחרת, תשע וחצי. החלטנו לבקש עבור המפתחות עוד חמישים יואן. הרעיון התקבל ע"י השוטרים בברכה, ומייד נפתרה כל הפרשה. נראה היה כאילו אם לא היינו מציעים את הפיתרון הזה, היינו ממשיכים לשבת שם, כמו גלמים עד הבוקר והילדים בחדר הסמוך נשארו עומדים, נבוכים ומחכים לעתיד להתרחש. ראינו שמכניסים למחשב את שמותיהים, ויצאנו הכי הוגנים בכל הסיפור, כשהשבנו לילד את השטרות שהחרמנו ממנו. הרגשנו שעשינו מצווה חינוכית. חגגנו את סיומו של הערב במסעדה ובאנטרנט3.3.07
איזו הפתעה!!! מתועוררים לבוקר לבן. מזכיר את הלילות בירושלים, את הבקרים, אך הפעם ללא כל הכנה. המחזה רומנטי להפליא. הכפר הכ"כ סיני של אתמול בערב, זקנים מלוכסנים מעשנים מקטרת עם כובעי קסקט, מבנים אפורים, גגות רעפים מעוקלים, אהילים אדומים בכניסות ובשערים הרחבים, על כל אלו הצטברה שכבה לבנה של כשבעה עד עשרה ס"מ שלג. לא רק עליהם, כך הסתבר כמה שעות אח"כ כשהערפל התפוגג, אלא על כל הרמה הארוכה שבקטע שמדרום לעיקול הרחב בערוץ נהר הגי'נג וגם מצידי העמק. העולם כולו מצד אל צד נצבע בלבן. הכביש השחור מאתמול, הפך לשני קוליסים שחורים וקפואים במשטח הלבן. כך התעוררנו. אתמול בלילה, כשיצא הסבא של המשפחה שאצלה ישנו, הוא חזר עם כל מיני כתמים לבנים אבל לא העלנו בדעתנו שמדובר בשלג
בבוקר ישבנו לאכול עם המשפחה, כשעמדנו לצאת, פתאום הם בקשו כסף. שילמנו להם שלושים יואן. הבקשה הכ"כ לגיטימית הזאת האירה אור מעט שונה על כל הארוח, אבל אין ספק שמדובר במשפחה חביבה שזכתה כמונו לחוויה יוצאת דופן שלא תישכח בשנים הקרובות. לא כל יום אתה ישן עם חכם סיני זקן במיטה
למרות השלג יצאנו לדרך
הרעש שעולה מהנסיעה על הקרח והשלג, נע בין פצפוץ רך, עמוק וטיפה גס של הצמיגים המפלסים את דרכנו בקרח, לבין שקט מוחלט להפליא כמו שרק שלג יודע לייצר. הרכיבה מלווה מידי פעם בזעקה של מי מאיתנו שעוד שנייה מחליק. למרבה ההפתעה, חוץ מהחלקה אחת קטנה, הנסיעה על הכביש המושלג עברה בשלום. פרצות קטנות מידי פעם בערפל חשפו נוף מארץ אחרת. שונה בתכלית ממה שזכרנו מאמש. כל זמן הרכיבה השלג לא הפסיק אפילו לשנייה, והצליף בפנים או לפחות במה שנשאר חשוף מהם
הגיעה הירידה, המהירות אפסית, מתגלגלים לאט במורד. את הבלמים הקפדנו
לנקות בבוקר אבל קשה להגיד שאפשר היה לסמוך עליהם לחלוטין. בשלב כל שהוא עוד למעלה, אמרתי "כוס אמוק עם הטיול הזה, יאללה גו'בו, עזוב אותך, בא ניסע הביתה" ארז אמר "סבבה", עלינו על האופניים, והתחלנו לפדלהירידה העלתה מעט את הטמפרטורה, ממינוס שתיים לאפס, אבל הקפיאה באופן פסיכי את כפות הידיים והרגליים. בשלב כל שהוא, הקרח על הכביש הפך להיות זרם מים קפוא שהותז לכל עבר מהגלגלים. יחד עם המהירות המצטברת, הרכיבה הפכה להיות סיוט. מזל שהירידה נמשכה רק שבעה ק"מ. ומזל גדול עוד יותר שחמישה ק"מ אחריה, כפי שהובטח, חיכה לנו מתחם של מעיינות חמים... את ההמשך אפשר רק לדמיין
נוסף על המלון היוקרתי במתחם המעיינות ישנה שורה של מסעדות וקיוסקים לא ברורים כמו שיש בדרך כלל בסין, בקומה השנייה של המתחם ישנם חדרי אירוח פשוטים וזולים ובעלי מסעדות חייכניים. ישנו בחדר כזה תמורת שלושים יואן, בינתיים, השלג הפסיק והשמש יצאה לרגע. הטמפרטורה טיפסה במהלך היום עד 2 מעלות, ונחשף עמק ר
חב ידיים, עם רכסים נמוכים ותלולים משני צידיו, עם טראסות נמוכות ולבנות לעת עתההיום רכבנו 18 ק"מ. התחלנו בגובה 1370 וסיימנו ב 980
...ברוך מקרר האינסולין
2.3.07
התעוררנו בעצלתיים לבוקר רטוב וערפילי סביבנו. בתוך המערה בה ישנו היה חם ויבש כל הלילה וגם בבוקר (אם כי מעט רועש בשל הקרבה לכביש). הכביש רטוב מערפילים. מתחילים לנסוע שבעה ק"מ ראשונים במישור, שנגמר באזור בו ישנם מספר מכרות פחם ומשאיות צופרות למכביר. בסלע האבן חול שסביב המכרות, אפשר להבחין בגוונים שחורים המכהים את הסלע האפור. עברנו בסמוך למכרות בשעה אחת עשרה, כנראה שזוהי שעת ההפסקה כי מהגבעות שמסביב, החלו נוהרים מאות אנשים בנקבים מבוצבצים וחלקים, כנחילים הנוהרים אל הכביש ומשם אל כפרם. בסמוך למכרות הפחם נשפכו מים חמים ומריחים מגופרית אל נהר הג'ינג חה (חה פרושו נהר בסינית) הענק ברוחב אפיקו, אך זורמים בו מעט מים יחסית בשצף ובצבע אפור כמו של נחלי הנגב בשטפונות. מנקודה זו החל הכביש מטפס לאורך כמעט עשרים ק"מ. ראשיתו של הטיפוס עוברת בגשר מעוקל ועצום באורכו ובגובהו מעל אותו נהר
בסוף אחת העליות הגענו לבסטה בצד הדרך אותה מאיישים חמישה זקנים נטולי שיניים דוברי סינית בניב מקומי (שגם ככה נשמע מוזר כשהוגים אותו ללא שיניים) ג'ובו לא הבין מהפמליה הזו כלום חוץ מכך שרצו עבור מילוי בקבוק המים שלנו יואן אחד. הצלחנו להתחמק מהם בטענה שהמים ימיסו את הבקבוק ומהניסיון המוזר שלהם לבקש כסף עבור מים חמים. המשכנו הלאה והתפנקנו בשתיית קפה ומילוי מים בתחנת דלק מחוממת
בקצה העליות שוכנת עיירה ססגונית בשם צ'אנג או שברחובותיה אווירת חג - חזיזים עפים על ימין ועל שמאל ותהלוכות ססגוניות של אנשים לבושי לבן ומתופפים חוצות את הרחובות. ביקשנו להשלים בירקות לא
רוחת הערב (ערב שישי היום). קנינו באחת הבאסטות מצרכים ולפתע הופיעה מקומית דוברת אנגלית ממש טובה שהתעקשה לעזור לנו. הלכנו יחד לאכול מרק חם במסעדה מקומית - היה ממש טעים, וביקשנו ממנה שתכתוב לנו בסינית עוד משפטים שנוכל להראות לאנשים אם ניתקע ונצטרך עזרה. המשפטים היו: א. יש לי בעייה באופניים, חבר שלי נמצא קדימה, גם הוא רוכב על אופניים, אתה יכול בבקשה להעביר לו את הפתק הזה? ב. יש לנו אוכל, אוהל וציוד, אפשר לישון בחצר שלכם בלילה הקרוב?
רוחת הערב (ערב שישי היום). קנינו באחת הבאסטות מצרכים ולפתע הופיעה מקומית דוברת אנגלית ממש טובה שהתעקשה לעזור לנו. הלכנו יחד לאכול מרק חם במסעדה מקומית - היה ממש טעים, וביקשנו ממנה שתכתוב לנו בסינית עוד משפטים שנוכל להראות לאנשים אם ניתקע ונצטרך עזרה. המשפטים היו: א. יש לי בעייה באופניים, חבר שלי נמצא קדימה, גם הוא רוכב על אופניים, אתה יכול בבקשה להעביר לו את הפתק הזה? ב. יש לנו אוכל, אוהל וציוד, אפשר לישון בחצר שלכם בלילה הקרוב? חוץ מהמשפטים האלה, ביקשנו שתעתיק את כל משפטי הקרח עבור הציידנית לדף מסודר. השעה הייתה שלוש וחצי, ולעיירה הבאה חסרו לנו עוד עשרים ק"מ ברכיבת מישור. הטמפרטורה צנחה בדרך לשלוש מעלות וגשם החל מטפטף. חלפנו על פני עיירת היעד, כשבדרך עצרנו בקיוסק "לתדלק" בעוגיות לקפה שם חזינו בתופעה מוזרה בה המחיר הרשום על העוגיות מתייחס לכמות של חצי ק"ג. השעה הייתה חמש וחצי, שעתיים לפני חשכה, המשכנו עוד קצת עד שהבחנו בשביל עפר המטפס בביצבוץ לכפר הקרוב. עלינו אל הדרך המרכזית בכפר וניסינו לבקש מהאנשים מקום ללילה. כולם הכווינו אותנו 5 ק"מ בהמשך הכביש לפונדק דרכים. לא המשכנו ולפתע הגיח סבא זקן ומזוקן, שלפנו את המשפט שכתבו לנו בסינית היום בצהריים אודות מקלט ללילה. לא הבנו למה התכוון אותו זקן, אך בהוראתו הצטרפנו אליו והוא הביא אותנו אל ביתו. חצר סגורה עם כלב שומר בכניסה, מרכז החצר בוצי וסביבו שורות חדרים מקורים עם אח. מיד פינו את אחד החדרים עבורנו, מיטה ומצעים. את האופניים החננו בחדר המיועד לכך בסמוך לאופנוע שלו והצטרפנו לערב הווי בסלון ביתם המחומם. עשר נפשות סביבנו, מתבוננים בתמונות מהמצלמה שהקרנו בטלווזיה, הם מציעים לנו תפוחים ואנחנו להם קפה ועוגיות. אותו סבא הסתבר שבאופיו הוא כנראה מאוד מיוחד, בניגוד לסינים הטיפוסיים שפגשנו הוא לא היסס לטעום מהעוגיות ומהקפה, ובזכותו כיבדנו בהצלחה גם את הנכדים. אותו סבא, יושב בפינת הסלון, מעשן טבק בקצה מקטרת ארוכה במיוחד 
ומשתעל בלי סוף. חלק מההשתעלויות מסתיימות ביריקה נדיבה של מוחתא צבעונית על רצפת הסלון הפרטי שלו (!). ארוח למופת, לא מעייף ובאווירה טובה ממש. דלינו מידע על המסלול מחר שעתיד להתחיל בירידה, ואחרי כחמישה עשר ק"מ צפויים מעיינות חמים
ומשתעל בלי סוף. חלק מההשתעלויות מסתיימות ביריקה נדיבה של מוחתא צבעונית על רצפת הסלון הפרטי שלו (!). ארוח למופת, לא מעייף ובאווירה טובה ממש. דלינו מידע על המסלול מחר שעתיד להתחיל בירידה, ואחרי כחמישה עשר ק"מ צפויים מעיינות חמיםכשביקשנו ללכת לישון בחדר שהיקצו לנו, סירבו המארחים בתוקף והתעקשו שנישן בסלון ביתם על מיטה מפנקת עם מצעים וכריות ליד אח בוער. בקשותינו לא הועילו והם התעקשו. הסכמנו, ומצאנו עצמנו, שלושתנו (כן, גם הסבא הצטרף אלינו למיטה...) ישנים במיטה באלכסון - המיטה הייתה מיועדת לסינים קצרים, מעל סדינים חשמליים, מעבירים לילה כשבחוץ קפוא ובפנים חם ומפנק. כן ירבו
באמצע הלילה, יצא ג'ובו להשתין והכל לבן משלג. מחשש לקפיאת האנסולין, הכנסנו את הציידנית לסלון ובבוקר התעוררנו 
לעולם לבן ושלג יורד במרץ
לעולם לבן ושלג יורד במרץהיום רכבנו כחמשים ק"מ. התחלנו בגובה 880 מ' וסיימנו ב 1240
27.2.07
שמונה אפס אפס העירה אותנו שדאוו המארחת הסינית שאיתה קבענו לנסוע. התארגנו, אספנו את הקרח לציידנית מהמקרר בו השארנו אותו, קנינו מיכלי אפסון לאנסולין (כדי להוציאו מהקרטונים ולצמצם נפח) והגענו לאנטרנט בו ישנו בלילה. יצאנו לאכול ארוחת בוקר ברחוב. קערת מרק עמוקה מולאה טופו דליל מכוסה ברוטב צ'ילי עשיר בשמן - ממש לא משהו. הצלחנו לאכול את המנה הזו הודות לפיתה עגולה גדולה ומיוחדת שצפינו באפייתה ובדרך ההכנה: שקילת כל גוש בצק, כחצי ק"ג, רידודו בעזרת מוט ברזל עבה וכבד מעוגן לקיר במיסב כדורי ומאפשר משחק לכל הכיוונים על גוש הבצק. כשהבצק מרודד הוא עובר למוט ברזל המקשט אותו בקווים ישרים. (ובעצם מאפשר אפייה טובה יותר של הלחם). הפיתה הסופית מבושלת על גחלים הנמצאים מעל ומתחת לתיבת מתכת בתוכה נמצא הבצק - בטח נבנה 
מתקן דומה בחצר יום אחד
מתקן דומה בחצר יום אחדחזרנו לאנטרנט ונסענו עם הבוס של שדואוו לסיבוב בקברים במכוניתו. הוא בחור מקומבן, ובשל כך סידר לנו כניסה חינם לאתר הקבר של נכדתה של המלכה הראשונה והיחידה בקיסרות הסינית. טאנג יונג טאי. שם המלכה היה "או צה טיה" שמשמעות שמה הוא שמש ירח ושמים. היא הוסיפה על שמה סימן חדש שמש ירח ושמים - 日月空לאלפא בית הסיני שפרושו כשמה
. המלכה (שלפני שהייתה מלכה הייתה בסך הכל אשתו של המלך) התחתנה עם המלך לי ג'י שהוא השלישי ממלכי שושלת טאנג המפורסמת. הסיפור מספר על כך שהייתה בה תאוות שלטון והיא זו שרצחה את המלך. מאוחר יותר, מחשש שיפגעו בסמכויותיה כמלכה, רצחה גם את ביתם ושלושת בניהם ולא השאירה מילדיה אף אחד שיוכל לשלוט במקומה.מאחר וכן היו לה נכדים מאותם בנים שרצחה, הייתה קשובה לקלחת הרוחשת נגדה גם מכיוון זה, וכששמעה את נכדתה, טאנג יונג טאי, מדברת עליה רעות ומקניטה אותה, החליטה לרצוח גם אותה. קברה של אותה נכדה נמצא באתר זה והמודל שלו חוזר בכל תשעה עשר הקברים השונים של הקיסרים משושלת טאנג הקבורים במחוז שא'אנשי. הקבר נמצא במעמקי האדמה (כ- 15 מטר מתחת פני הקרקע) ומוליך אליו מסדרון חצוב בסלע שראשיתו בשער כניסה מעץ וסופו באתר הקבר עצמו, שם מצויה אבן שחורה מעוטרת שהיא תעתיק של חדר מגורים. המסדרון עצמו מקושט ומעוטר בציורי קיר משושלת טאנג, (ששלטה בין השנים 618 עד 907) אבל סביר להניח ששוחזרו וחודשו מספר פעמים במהלך השנים. לצד הקבר נמצאו פסלים, תכשיטים, כסף וזהב שהושארו לכבודה של הנכדה. כל חפירת הקבר התת קרקעית נמצאת מתחת לגבעה בולטת ונישאה (דפוס קבוע לכל הקברים).אותה נכדה הייתה עתידה להיות המלכה הבאה אך בגיל 17 נרצחה. סיפור נוסף על מותה מספר על כך שמתה בלידה (כניראה סיפור פחות פופולרי). בציורי הקיר אפשר לראות דברים מעניינים על התרבות ודפוסי התנהגות מלפני אלף וארבע מאות שנים. למשל, אישה המחזיקה כוס סמוך לבטנה מרמזת על כך שהיא עייפה. נערה שצורת
עמוד השדרה שלה ורגליה יוצרים צורה של האות s נחשבת יפה ואסתטית יותר
לאחר ביקור בקברה של הנכדה, נסענו לבקר בקברם של המלך והמלכה (הנרצח והרוצחת משושלת טאנג). לאחר הירצחו של המלך שלחה המלכה שני שליחים לחפש עבורו מקום קבורה. אחד יצא מערבה, ואחד מזרחה, שניהם יצאו משיאן, שם ישבה שושלת המלוכה. הם חזרו עם אותו מקום כאופציה עדיפה לקבורה. בנקודה זו נקבר המלך. האזור הוא הררי ונישא ובולטים בו שני צריחים על שתי גבעות נפרדות שבאוכף שביניהם היה שער הכניסה בדרך לקברו של המלך. גרם מדרגות ארוך מטפס עד למעלה ומשם בנוייה טיילת רחבה ממנה תצפיות מדהימות על טראסות בוץ בהן מגדלים חיטה וסביבם כפרים חקלאיים אפרורים וחומים. בראש הטיילת שער נוסף ובשני צידיו עמודים המסמלים את המלך והמלכה. המלך מצויין בעמוד המורכב משבע אבנים שונות המסמלות: שמש, ירח, ברזל, מים, אש, אדמה ועץ. ואילו האבן של המלכה נקראת אבן ה
מילים החסרות, עליה משורטטים רק דרקונים שצויירו בשלב מאוחר אחרי קבורתה ע"י זרים. כניראה שהעדיפו לא לכתוב כלום כי לא היו הרבה דברים טובים לכתוב
בקצה הצפוני לאורך הטיילת ישנם עשרים פסלי לוחמים מאבן אוחזי חרבות. במקרה זה בשונה מאתר חיילי החרס, הפסלים זהים זה לזה. בסמוך לשער הצפוני מרוכזים שישים ואחד פסלי פקידים זרים שהובאו לעזר הממלכה לאחר מותה של המלכה, בתקופתה של שושלת טאנג
הקברים עצמם נמצאים על הר גבוה אליו מובילה אותה טיילת אך לקבר לא ניתן להיכנס, כניראה מתוך פחד ויראת כבוד. מספרים על גשם שהחל לרדת בכל פעם שניסו לחפור בורות בקרבת הקברים. בנוסף על כך הכניסה לקבר חסומה ביציקת ברזל
לאחר ביקור בקברה של הנכדה, נסענו לבקר בקברם של המלך והמלכה (הנרצח והרוצחת משושלת טאנג). לאחר הירצחו של המלך שלחה המלכה שני שליחים לחפש עבורו מקום קבורה. אחד יצא מערבה, ואחד מזרחה, שניהם יצאו משיאן, שם ישבה שושלת המלוכה. הם חזרו עם אותו מקום כאופציה עדיפה לקבורה. בנקודה זו נקבר המלך. האזור הוא הררי ונישא ובולטים בו שני צריחים על שתי גבעות נפרדות שבאוכף שביניהם היה שער הכניסה בדרך לקברו של המלך. גרם מדרגות ארוך מטפס עד למעלה ומשם בנוייה טיילת רחבה ממנה תצפיות מדהימות על טראסות בוץ בהן מגדלים חיטה וסביבם כפרים חקלאיים אפרורים וחומים. בראש הטיילת שער נוסף ובשני צידיו עמודים המסמלים את המלך והמלכה. המלך מצויין בעמוד המורכב משבע אבנים שונות המסמלות: שמש, ירח, ברזל, מים, אש, אדמה ועץ. ואילו האבן של המלכה נקראת אבן ה
מילים החסרות, עליה משורטטים רק דרקונים שצויירו בשלב מאוחר אחרי קבורתה ע"י זרים. כניראה שהעדיפו לא לכתוב כלום כי לא היו הרבה דברים טובים לכתובבקצה הצפוני לאורך הטיילת ישנם עשרים פסלי לוחמים מאבן אוחזי חרבות. במקרה זה בשונה מאתר חיילי החרס, הפסלים זהים זה לזה. בסמוך לשער הצפוני מרוכזים שישים ואחד פסלי פקידים זרים שהובאו לעזר הממלכה לאחר מותה של המלכה, בתקופתה של שושלת טאנג
הקברים עצמם נמצאים על הר גבוה אליו מובילה אותה טיילת אך לקבר לא ניתן להיכנס, כניראה מתוך פחד ויראת כבוד. מספרים על גשם שהחל לרדת בכל פעם שניסו לחפור בורות בקרבת הקברים. בנוסף על כך הכניסה לקבר חסומה ביציקת ברזל
בדרכנו אתמול עברנו ליד קבר נוסף של מלך בשם לי שי מין באתר הקרוי "דז'או לינג". אך הקברים בהם ביקרנו הם הגדולים והמרשימים מתוך תשע עשר הקברים בפרובינציה זו. ההפנייה לאתר הקבר משולטת. לא נכנסנו לאתר שמאוחר יותר רק הובהרה לנו משמעותו
מזג האוורי היום היה קר מאוד עם רוחות עזות לכן החלטנו להישאר יום נוסף בגסט האוס - אינטרנט הזה בתקווה שמחר יתבהר.בערב חזר ג'ובו א' (יואב) מסיבוב עם גרעינים שחורים קלויים בטעם ממש מיוחד. גודלם 16-18 מ"מ (ממש קטנים) ולפני הקלייה הם הושרו בתיבול של: מעט מלח, סוכר, וניל ורום. אנחנו מקווים שאלו הם התבלינים... בכל מקרה הטעם נפלא, בניגוד לאוכל הסיני שנתקלנו בו עד היום
26.2.07
התחלנו ברכיבת בוקר של 15 ק"מ כשסביבנו מטעי תפוחים. כל הזמן סביבנו צופרות מכוניות ומשאיות, אז ביקשנו לעשות הפסקה באחד הכפרים לצד הכביש. פנינו מהדרך הראשית, והגענו לכפר שבין רגע התאספו בו כארבעים תושבים לצפות בנו. מיד הגישו לנו תפוזים, תפוחים ומים חמים והלכו לגייס את דוברי האנגלית שבמקרה היו במקום בגלל ראש השנה הסיני. נערה אחת ידעה להגיד אך ורק "האו אר יו?" וכשענינו לה, התפעמו כל המבוגרים מכך שהיא מצליחה לתקשר איתנו. אחרי חצי שעה, הגיעה סטודנטית מאוניברסיטת שאין שדיברה אנגלית די טובה, קשקשנו איתה קצת, והיא הזמינה אותנו לארוחת צהריים עם המשפחה שלה. הבתים נראים אפורים ומוזנחים, מזג האוויר קר ואין ירוק בחוץ, האדמה נראית מדברית, הילדים מלוכלכים ולנערות בנות עשרים יש בוץ שחור מתחת לציפורניים הלא כסוסות שלהן. ישבנו בחצר ופיצחנו אגוזי מלך, יצאנו להפריח עפיפונים גם כאן בשדרה המרכזית וארוחת הצהריים שגיעה ממש מאוחר (שלוש שעות אחרי שהגענו לאותו כפר) הייתה מוזרה - רוטב חסר טעם של אורז ת
פוח ומוזר ופולי סויה. בתחילה הגיש לנו בעל הבית סוכר, כי חשב שזה מנהג מערבי לאכול הכל עם סוכר, אבל מה שהיה חסר שם באמת היה מלח. לצד התבשיל הוגש גם סלט מירק מקומי (כניראה סוג של לפת) מגורד בפומפייה מאוד גסה עם ג'ינג'ר. הירק הזה קצת חסר טעם, ויש לו מרקם של תפוח אדמה לא מבושל. חוץ מזה היו גם דמפלינגים ממולאי בשר מאודים - יופי של ארוחה
פוח ומוזר ופולי סויה. בתחילה הגיש לנו בעל הבית סוכר, כי חשב שזה מנהג מערבי לאכול הכל עם סוכר, אבל מה שהיה חסר שם באמת היה מלח. לצד התבשיל הוגש גם סלט מירק מקומי (כניראה סוג של לפת) מגורד בפומפייה מאוד גסה עם ג'ינג'ר. הירק הזה קצת חסר טעם, ויש לו מרקם של תפוח אדמה לא מבושל. חוץ מזה היו גם דמפלינגים ממולאי בשר מאודים - יופי של ארוחה הסתובבנו קצת בחצר. ראינו את בור המים שכבר אינו בשימוש ואת המטבח המיוחד העובד על פחמים (שכורים במכרה ולא כאלה העשויים מעץ) עם ארובה וסירים שטוחים נושפי אדי מים חמים. המקומיים, גברים בלבד, שיחקו במשחק סיני דמוי דומינו עם אבנים שמנות, עליהם כתובות מילים וצבעים. את חוקי המשחק לא יכלה להסביר לנו המארחת כי זה מחוץ לתחומה. ראינו גם עץ אפרסמון גבוה והם סיפרו ששיטת ההבחלה של הפרי, היא או טבעית - אוספים את הפרי רק כשהוא מתרכך, או ששמים אותו במים רותחים, ומחכים עשרים וארבע שעות כשהוא מושרה באותם המים עד שהוא מוכן לאכילה
המשכנו בדרכנו וחיפשנו קרח לציידנית בעיר סמוכה, צ'יאן שיאן (עשרים אלף איש), שפירושה עיירת שמיים. לא מצאנו והחלטנו להשאיר את הבקבוקים באחד ממקררי הגלידות ולאסוף אותם למחרת בבוקר
התפצלנו למשימות שונות של התארגנות ללילה, ובחיפושינו אחר בשר לארוחת הערב, עברנו במקרה במרכז העיר שהיה שוקק חיים במיוחד והחלטנו לאכול ולבלות באזור הססגוני. אכלנו במסעדה שמכינה אטריות בצק באופן ידני - תהליך מדהים ביופיו, ארוחה סינית טיפוסית - תפלה וממלאת. בכיכר העיר פוזרו לפחות שמונים שולחנות סנוקר. שכרנו שולחן למשחק (במחיר סמלי של אחד יואן - שישים אגורות) והיינו עדים לקהל של לפחות מאה סינים סקרנים. בסוף המשחק המשכנו ללכת ופגשנו בחבורת נערים שאחת מהם דיברה אנגלית מצויינת, והזמניה אותנו לישון בבית שלהם. בעיות עם ההורים לא אפשרו את זה לכן השארנו את האופניים באחד הבתים והסתובבנו למצוא "מלון" לישון בו בלילה. אחרי כמה שעות מצאנו פינה אדירה שהיא קומה שנייה של אנטרנט. התמקמנו ללילה למרות שלא היה לנו בכלל ציוד, עלינו וקבענו להיפגש בבוקר ולנסוע לקבר של הקיסרית היחידה של סין הנמצא בקרבת מקום.
