חוצה אסיה באופניים - יומן פרק א

קמנו לעוד בוקר קפוא. הטמפרטורות שברו שיאים והספידומטר הראה חמש מעלות מתחת לאפס בשעה שבע וחצי בבוקר כשקמנו. למרות שהתחושה הייתה שבבקרים אחרים הם ירדו גם למטה מזה. אתמול בחצי השני של היום הצטרפנו לשעתיים לחבורת פועלים שבנו בית. בסוף יום העבודה הזמין אותנו בעל הבית להישאר לאכול ולישון איתם באתר. כשעמדנו ללכת, נתנו לבעל הבית חמסה מהשוק בעיר העתיקה שתהיה לו לחנוכת הבית. לדבריו הבית יהיה מוכן תוך חודש מיום תחילת הבנייה. הוא שמח מאוד על המתנה ועל העובדים החרוצים שנפלו עליו. עזבנו שם בשמונה וחצי בדיוק כשראשוני הפועלים התחילו להגיע. יום עבודה בסין מתחיל בתשע בבוקר ומסתיים בשש וחצי

אחרי שניים וחצי ק"מ הגענו לאתר של הרכבל בפעם השנייה. העלייה תלולה ומפחידה... מחיר הכרטיס יוצא שמונים יואן לאדם. חמישים עבור הרכבל, ועוד שלושים על כניסה לאתר (מחיר לסטודנטים). הצגנו כרטיס סטודנט מזוייף של אוניברסיטת ת"א שהנפיק לנו רוכל מקצועי מתאילנד. רעיון שעלה מאוחר יותר הוא להעלות את האופניים למעלה ולעשות את הדרך למטה ברכיבה

האתר עצמו יפה בצורה בלתי רגילה. מגיעים לראש הרכבל, שנמצא על כתף בחלקו העליון של הר קונג טונג, משם יוצא שביל בטון מרכזי שמסתעף לעשרות שבילים נוספים. על הרקע פזורות עשרות פגודות

האתר מחולק לשניים. ריכוז מבנים ראשון באזור הרכבל שמנותק מעט מריכוז הפגודות. ומצידו השני של מגרש החנייה, ריכוז פגודות ומקדשים יפים על שתי שלוחות תלולות. לא צריך להיות קבלן מורשה כדי להבין כמה קשה היה לבנות אותן במיקומן הנוכחי. בראש שתי השלוחות יושב מקדש מרכזי. באזור הפגודות גרים נזירים ששייכים לזרם הטאואיסטי שהם סינים הודים, ובמתחם הקרוב יותר לרכבל, כך הסתבר לנו אח"כ, גרים אנשים שמשתייכים לזרם אחר. אנשי הפואה, שהם סינים סינים. לפי הלונלי, זהו ההר הקדוש ביותר לטאואיסטים בסין

בכל פגודה גרים נזיר או נזירה. תווי פניהם באמת הודים, ולבושם אחיד - גרביים לבנות, מדים אפורים, וכובע שחור שמתחתיו מבצבץ קוקו אסוף לגולגול כמו של רקדניות בלט. משהו בהתנהלות שלהם מרמז באופן שלא ניתן לפירוט, שהם יודעים הרבה מאוד דברים על החיים שלנו אין גישה אמיתית אליהם. המקום כולו עטוף באווירה מיוחדת שאינה ניתנת לתיאור, ההר הזה הוא בפרוש לא הר יוצא דופן בגובהו, ואפילו האגם החצי קפוא בצבע תורכיז שלרגליו אינו מחזה בלתי נשכח. אבל פסגת ההר ואזור הפגודות, שרוי באווירה יוצאת דופן שאין שום דרך להתעלם ממנה. השילוב של האסטטיקה והאדריכלות, כ"כ עדינות ויסודיות, הבנייה המעוגלת במיקומים משוגעים, עמודי העץ הצבועים, עיטורי העץ והאבן והדמויות הפסיכיות בשילוב עם הנוף והמצוקים, יוצרים תחושה מאוד חזקה של איזה סוד שחבוי במקום הזה. בשיחה שהזדמנה לי עם נזיר אחד על כיכר לחם וכוס תה בחדרו, עולה שהפגודות העתיקות ביותר הן בנות יותר מחמשת אלפים שנה, והחדר הפרטי שלו נבנה לפני חמש מאות שנה. הם עושים מדיטציה פעמיים ביום- בצהריים ובערב, וחיים בבידוד משאר העולם. הוא הכיר את ישראל ושמע על הסכסוך הערבי פלסטיני והתעניין לא פחות ממני. למרות כל הניתוק הזה, יש בהם משהו שנורא יוצר אמפטיה, משהו מאוד חברותי ומזמין. אין דרך להכיל את המקום למילים אבל לדעתי זהו בגדר מקום שאשמח מאוד לחזור אליו ולבלות בו יותר זמן

בירידה מן ההר פנינו לכיוון הרכבל כדי לרדת חזרה. כשהתברר לנו שנותרה שעה ספייר החלטנו, בהובלה של ארז, לקפוץ לאתר הסמוך לרכבל ולבקר גם בו. פנינו לאחת הפגודות והגענו שם לחבורת נזירות שלבושות מעט אחרת - קצוצות שיער, בדיוק לשעת התפילה. ארז הצטרף ממש לתפילה ואני האזנתי מבחוץ. הייתה אווירה מיוחדת ויצאת דופן באוויר. בתום התפילה הן הזמינו אותנו להישאר לישון במתחם של הגברים. הן הובילו אותנו לשם, וצרפו אותנו לארוחת הערב המשותפת שלהם. בדיוק כמו חדר אוכל בקיבוץ, רק שכאן, במקום מכונת קפה, יש במרכז החדר פסל של בודהא (השמן) שכל מי שנכנס, קד אליו קידה ורק אז פונה אל השולחן. הארוחות עצמן מתנהלות בשתיקה, ואם יש משהו חשוב לאמר, לוחשים בשקט בשקט. בין השולחנות, עוברים נזירים תורנים, ומחלקים לכולם אוכל. כל הגשה מלוות בחיוך נעים. כשגומרים לאכול, כל אחד שוטף את הכלים שלו בגיגית המים הרותחים שבפינה ומחזיר אותה למקום מוכנה לארוחת הבוקר. פשוט מדהים

אחרי הארוחה הפנו אותנו לחדר שלנו. חדר מחומם כמובן (סדין חשמלי כלומר), אך לשם שינוי המקום נקי למופת על אף שלא מדובר במלון יוקרתי. במקום כולו יש דגש גדול מאוד על אסטטיקה, ובולט מאוד הצורך בו בחיים. הלוואי שתהייה לי ההזדמנות הזמן והאנרגיות לתת לאסטטיקה את המשקל הראוי גם בחיי שלי. על כל פנים, זכינו לאירוח דתי עם גוון פגאני מיוחד ומזמין. בלילה, כשיצאתי להשתין, ירד שלג די כבד בחוץ ונתן למקום תחושה מיסטית ממש. בייחוד על רקע קולות התופים והגונג העמוקים שבקעו מגגות שני המקדשים המרכזיים במתחם שהודיעו לנו על סופו של היום וראשיתה של ממלכת הלילה

בארבע ועשרים לפנות בוקר העיר אותנו הטבח חברנו לחדר, כדי להצטרף לחבורה לתפילת בוקר. התפילה הייתה הזוייה כאילו גזרו אותה מאיזה סרט של במאי משוגע עם תקציב תפאורה ענק, רק שהפעם אנחנו משתתפים. כמו בסצינה דמיונית פרועה ביותר של ארועים פגאנים. קטורות בשפע, מלמולים באיזו שהיא שפה שכותבים אותה מלמעלה למטה, כריעות חוזרות ונשנות אל מול פסל של דמות זהובה - ממש סרט. התפילה נמשכה שעה וחצי. אחריה הצטרפנו לארוחת הבוקר. השמש הואילה בטובה להניץ רק בשבע וחצי בבוקר. החברה מיהרו לטאטא את הרחבות מהשלג שהצטבר בלילה, ולרכז אותו סביב גזעי העצים, ואנחנו מיהרנו אל הסדין החשמלי להחזיר את הדם שהתרכז בתפילה ברגליים חזרה אל המוח

נפרדנו מהם בחיוכים גדולים וקיבלנו מהם צמידים יפים עם חרוזים ירוקים ופונפון צהוב. כנראה סוג של שרשרת תפילה. אחרי שהם סרבו לקבל את הכסף שהצענו להם, פנינו אל הרכבל חזרה אל חברותינו האופניים להמשך הדרך, לעוד הרפתקאות משונות