חוצה אסיה באופניים - יומן פרק א

פעם ראשונה שאנחנו מצליחים לצאת מעיר בזמן, אחרי יומיים מנוחה ולא יותר, לפני שהיא נמאסת עלינו ואנחנו עליה. וככה, אחרי כביסה, הצטיידות מחודשת בשוקולדות והשלמת שעות שינה אנחנו יוצאים מקוצ'ה בצהריים עם טעם טוב בפה

בשעה הזו כבר חם, 40 מעלות לפחות, ואני מתמלאת בעייפות הקבועה שאני חוטפת בתחילת כל יום כשאני יודעת שהרבה שעות פידול לפני. בפרברי העיר סגנון הבנייה משתנה מעט, בניית בוץ יפה ופשוטה מחליפה את הבניינים הגבוהים, סוכות גפנים מפוארות שלעולם לא יימאסו עליי מחפות על הגגות,כמה עגלות רתומות לחמורים עוקפות אותנו. גם האנשים נראים שוב אנשי כפר ולא הסינים המהודרים של העיר

פתאום נגלה לנו שלט- לרויאל פאלאס שמאלה. אנחנו מתלבטים שנייה,עושים כמה שמיניות מהוססות עם האופניים ומחליטים שיש לנו כח ושרק נעיף מבט קצר ונמשיך הלאה. עוברת שמועה שזהו מוזיאון של התרבות האיגורית. עד היום אנחנו מחפשים את האשם שהנפיץ את השמועה הזו, כולם מכחישים. איך בין שלושה אנשים עוברת שמועה שאיש לא יודע מה מקורה? זה עניין תמוה, מה שבטוח, זו לא הייתי אני.... י

פרץ מסוכן של רצון לתרבותיות קלאסית תוקפת את הבנים והם רוצים להיכנס למוזיאון. הבחורה החייכנית בכניסה מכריזה על עצמה כדוברת אנגלית אבל עם סינים באמת שאי אפשר לדעת. אני חושדת בשיעמום אינסופי מתקרב אבל יש לי חולשה- כשמישהו אחר שהוא לא אני מציע מאיזושהי סיבה לא לפדל כשבחוץ ארבעים מעלות אני ישר מסכימה, לא משנה כמה טיפשית האלטרנטיבה. אני ממלמלת כמה מילות התנגדות אנמיות סתם כדי שאוכל לטעון לחפות בסוף אבל למעשה אני אשמה במחדל בדיוק כמו כולם.וככה בהסכמה כללית שילמנו את העשרים יואן הדרושים לאדם כדי לעבור את החוויה המשעממת בחייו

הבחורה החייכנית מובילה אותנו לביתן הראשון. בפנים תלויות כמה תמונות בשחור לבן של כל מיני סינים לא ידועים, כמה כדים שעומדים על סטנדים ובעיקר יש שקט מעיק של מוזיאון. אנחנו ניגשים ללוח ההסברים. בסינית ואיגורית בלבד, אף מילה באנגלית. אנחנו מסתכלים במדריכה שלנו בציפייה גדולה. היא עכשיו הסיכוי האחרון שלנו. היא מחייכת בפה רחב ומיד נפרץ ממנה שטף בלתי ניתן לעצירה של נאום בסינית שמיד מבינים שהוא שבלוני וקבוע. אנחנו מנצלים רגע אחד שהיא נעצרת כדי לנשום ומבקשים- "אינגליש?" "לא, לא, לא". היא מתנערת מכל מה שהכריזה על עצמה בכניסה. איך נפלנו בפח, טמבלים כמונו

זה לא היה נראה שמפריע למדריכה שלנו שאנחנו לא מבינים מילה ממה שהיא אומרת, יש לה נאום קבוע, היא התאמנה עליו הרבה והיא אלופה בו. אנחנו מהנהנים מולה בייאוש ועייפות מוזיאונים כבדה, אותו סוג עייפות שדומה רק לעייפות שיש בסוף יום סידורים שהם לא שלך מתחילה להתפשט מכפות הרגליים לכל הגוף ורצון עז לישון מציף אותי. להגנתה אומר שמידי פעם נפלט לה חצי משפט באנגלית כגון: "וורי וורי פיימוס אין ג'אפאן" אבל עד היום אין לי מושג מי זה הבחור המפורסם ביפן ולמה יש על שמו מוזיאון בשום מקום בסין, אבל גם באמת שלא אכפת לי

עברנו לביתן הבא. ברגע שראיתי את כדי החרס ואת סוגי המטבעות השונים העייפות הגיעה אצלי לשיאים חדשים. כל שעות השינה שאגרתי במלון בקוצ'ה, נזרקו לפח. העיניים של כולנו נהיו אדומות וכל פיהוק גרר אחריו דמעה קטנה בקצה העין. רק המדריכה נותרה רעננה כשהייתה- חיוכה רחב, צעדיה קלילים, והסינית הנרגשת לא מפסיקה להתגלגל מפיה. מצאתי שלט באנגלית וניגשתי אליו למרות שכבר ממש לא עניין אותי מה כתוב בו. סתם בהיתי בלבן שבין האותיות ודמיינתי אותו יוצא החוצה או משהו טיפשי אחר. אנחנו מיואשים לחלוטין, מבינים שאין לזה צורה ומחליטים לחתוך. תוך כדי ויכוח בעברית, מי הוא האשם שבגללו נכנסנו למוזיאון, אנחנו מסבירים לה ש"תודה רבה, אבל אנחנו לא מבינים מילה וזה מספיק לנו". עיניה נופלות פתאום באכזבה, החיוך נעלם, היא מרגישה אשמה ולנו לא נעים פתאום מהאישה הקטנה והנרגשת הזו. בקול קטן היא אומרת בסינית שלשם שינוי אנחנו מבינים "אבל הביתן הבא הוא הכי טוב, אולי נלך רק אליו?" אנחנו גמורים אבל למענה הסכמנו... היא נמלאת ישר באנרגיות מחודשות - מאיפה היא שואבת אותם בשיעמום האין סופי הזה? - מובילה אותנו בצעד בטוח אל הביתן האחרון

...על קירות הביתן היו תלויים שטיחי קיר ישנים ושמלות שהיו מהודרות לפני אלף שנה. הוא היה נראה מרגש בדיוק כמו קודמיו

זה היה צחוק מהסוג שרק ייאוש ושעמום אמיתי יכולים להוליד. איך אסביר כמה שהמצב הטיפשי הזה היה מצחיק? הרי כלום לא באמת קרה. אבל זה מצחיק כמו שיהוק של מפקד באמצע מסדר בטירונות או כמו חתול מיילל באמצע צפירה ביום הזיכרון כשאתה בבי"ס יסודי. מצחיק כמו שדברים מצחיקים אותך רק כשאתה באמת לא רוצה לצחוק

צחקנו שם כולנו צחוק מטורף, צחוק שבוקע מבפנים, צחוק שאינו ניתן לעצירה, שמרעיד את הכתפיים, מכווץ את הבטן, מכופף את הגו ומכניע את הברכיים. בהתחלה עוד ניסינו לעצור לשנייה אחת את הצחוק כדי להסביר לגברת שזה לא בגללה (שקר! זה לגמרי כן) אבל אי אפשר היה לעצור את זה וממילא גם היא צחקה שם בדיוק כמונו. היא נגשה אדומה כולה מרב צחוק לפינה וחיקתה את ארז בוהה בקיר הלבן ומלמלה בקושי רב "נו פיקטשר, נו פיקטשר". צחקנו וצחקנו וצחקנו

נפרדנו ממנה בלבביות אמיתית והתפרקנו על המדרגה בכניסה, מרוקנים מכוחות, טעונים עד אינסוף באנרגיות. זה היה צחוק מושלם, משחרר אנדרופינים שהאריכו לכולנו את החיים בשלוש שנים לפחות. מדי פעם נפגשו לנו העיניים ושוב צחקנו

...מה שצחקנו שם, לא בכינו שנים

(משה זנזורי, מושב שדה עוזיהו)
אתמול בערב תו''כ חיפוש העצים, מצא ג'ובו מתחם מגורים נטוש ובו בור מים מלא מים בתוכו. רכבנו ועצרנו במקום. הישוב נראה ישן אך לא מאוד עתיק, כנראה שדרך העפר הזו היתה בשימוש אינטנסיבי יותר בתקופה בה הכבישים התוחמים את תא השטח מצפון ומדרום לא היו קימים. יתכן שהיו אלו פנצ'ריות או פונדקים מזדמנים בעבר, אך כיום המתחם הזה וגם כאלו שפגשנו אחריו היו נטושים ואולי מאוכלסים בעונות השונות ע''י רועי צאן ונוודים מזדמנים. כשג'ובו התכופף והתקרב אל פני המים, היה צורך להזהיר אותו מפני נחש שתפס קצת שמש בין אבני חוליית הבור.נחש ארוך ודק בגוונים אפורים עם מעוינים כהים על גבו
הדרך היא דרך זיפ זיפ מתישה שמכבידה מאוד על ההתקדמות. למרות מגמת הירידה בשביל, התנועה איטית ומסורבלת. באוכפים מבחינים היטב בנקבים סלולים שנדרכו במשך שנים רבות ופולסו למעבר אדם ובהמות- בעיקר לגמלים. בשיפועיהם הם מזכירים מאוד את הנקבים שבארץ- אותו הצורך פיתח את אותו הפיתרון ואותו הסגנון לחציית קוי רכס על סוגים זהים של בהמות- גמלים וחמורים עוד כמה ק''מ של ירידה על דרך העפר, ושוב בית חווה בנוי אבן לצד הדרך. המבנה המקורי שימש למגורים אך בשנים האחרונות הוא משמש כמכלאה לעדרי צאן. בחצר המכלאה, הצמודה למבנה ראינו עוד נחש ארוך ודק, אחיו של זה מבור המים, גם הוא מתחרדן בשמש ולא מאמין שמישהו מפר את שלוותו. כשהרגיש מאוים זחל אל בין החריצים שבקיר הבית ותפס מחסה בתוך המבנה הסגור והמקורה. חשבנו לעצמנו שבקלות מבנה שכזה יכול היה להיות נקודת לינה מוגנת עבורנו. צידי הדרך סלעי גרניט בגווני אדום כהה המתחלף לעיתים לגרניט בצבע ירוק, ממש ירוק, שנותן תחושה שמבעד משקפי השמש נצבע העולם בגוונים של מסך מחשב מיושן ירוק- כחול- אדום. הערוץ והשביל, הצמודים אחד לשני, יוצאים לפתע מבין רכסי הגרניט המיוחדים אל תוך בקעה שניראית כמו מכתש ענקי. בשל התחזקותה של רוח הפנים, החלטנו לעצור לצד השביל עד שזו תרגע. הרוח המשוגעת, שורקת על עמודי החשמל המלווים את השביל לכל אורכו- עמודי עץ מגזע צפצפה, צבועים שמן פישתן ומעוגנים לקרקע בעמודי בטון בגובה מטר וחצי שמייצבים אותם ברוחות שכאלה. העץ שבעמוד מבוקע מהחום ומהיובש והרוח ממש שורקת עליו בעוצמתה. באופק הרחוק, כמעט בשוליה הנגדיים של הבקעה, ניתן להבחין בארובה מעשנת ובחורשת עצים ירוקה של הישוב קיג'יאווג'ין- ישוב סוף עולם, ללא כביש המוביל אליו, בלב בקעה צחיחה ויבשה לגמרי. כשביקשנו להתנחם במידע שהמפה מוסרת, גילינו שזו נעלמה וכנראה התעופפה ברוחות שנשבו בלילה האחרון. ג'ובו סיפר שרגע לפני שגילינו שהמפה נעלמה, חשב מה יכול להחזיר אותו במעלה דרך העפר הזיפ זיפית הזו לנקודת הלינה האחרונה. התשובה היתה מידית- חוזרים חזרה רק בעבור משאבת האינסולין הרוח לא נחלשה לרגע ואנחנו המשכנו בכל זאת ברכיבה, מנסים לנחש לפי כיווני הפניות וראשיות הדרך לאן עלינו לפנות בכל צומת שבילים. באחד הצמתים היתה התלבטות קשה ולפתע ראינו משאית קרבה לכיוונינו. חיכינו לה עד שראינו שזו החליטה לפנות מהדרך הראשית לדרך אחרת בכלל. הימרנו על הדרך המישנית יותר, אך זו המושכת ממש לעבר הכפר. אחרי כמה קילומטרים, שוב משאית כחולה, עמוסת מיכל מים ענק, מחורר ונוזל מכל פינה אך העיקר שפתחו נאטם (בערך נאטם) בגומי של פנימיוית צמיגים. שאלנו את הנהג שאלות, והוא לא ידע דבר פרט לשם הכפר אותו כבר ידענו והעובדה שיש שם אנשים. כל דקה שבה עמד ודיבר איתנו, נזלו מהמכלית המחוררת כמה עשרות ליטרים ולפניו עוד כחצי שעה של נסיעה על דרך עפר עד הכביש שגם הוא די שומם התנחמנו בעובדה שהמים נלקחו מקרבת מקום ולפנינו אנשים אצלם אפשר להצטייד במים ובאוכל ולאסוף מידע על המשך השביל וטיב הדרך מכאן ואילך הרגשנו שסביבנו אופק מי תהום גבוהים. צמחיה ירוקה ושטחי ענק של מרעה יבש ומאות ראשי צאן מלחכים עשבייה נמוכה. בין רגע הגענו לבריכה אליפטית ענקית, בגודל 25*15 עם מדרגות ומים מוריקים ורעננים בתוכה. 2 סינים שחיים בתוך סרט, יצאו לקראתנו ממבנה מאולתר בו הם גרים בדיוק כשהפרענו להם בהכנת ארוחת הערב. הם כנראה מוכרים מים למיכליות כמו זו שראינו, בגנרטור שמפעיל משאבה עם צינורות הזנה גבוהים ישירות לתוך המיכלית. איזו בדידות, 5 ק''מ מישוב נידח, בלב בקעה צחיחה, מוכרים מים במישמרות של שבוע- שבוע.... פשוט עולם אחר

המשך הדרך מלא בפודרה עמוקה שממלאת את השרשרת ושאר החלקים הנעים באפניים באבק לבן. הדרך עמוקה מדפנותיה ובשולי הקוליסים ישנם תלוליות פודרה גבוהות. האפנים הרחבות עם התיקים בצדדים, מתנגשות לעיתים תכופות בשולי הקוליסים וההתנגשויות הקטנות גורמות לאובדני שליטה תכופים תו''כ הנסיעה. ציקצוקי האפנים כתוצאה מהאבק שנכנס לתוך כל מיסב חשוף החלו לזמר ואחרי 2 ק''מ של זעם וקללות, הגענו לדרך עפר מוגבהת ויפה, שהגיעה בדיוק מהיכן שהגענו אנחנו אך מסתבר שהימרנו על פיצול שבילים לא נכון
אנחנו בפאתי הכפר כפר גדול ממש, מאות בתים בצבע האדמה שסביב, בנויי לבני בוץ ומטויחים בבוץ- הכל כאן שקוע בבוץ.... הכל נטוש. כפר רפאים עומד על תילו ואין נפש חיה ברחובות הרחבים. עושה רושם שהכפר נעזב כמו שהוא, הרחובות שבין הבתים הרציפים ודאי אפשרו תנועת כלי רכב בימים עברו לצד ילדים רכובים על אפניים ברחובות מלאי חיים. היום אין כאן כלום. לרוב הבתים אין גגות, שכנראה נילקחו מהם קורות עצי הצפצפה שהיו שוות משהו. הרבה זמן לא נסעו על דרך העפר המרכזית שעליה אנחנו מגיעים שכולה מלאה בחול מקושט באדוות גלים שפילסה הרוח. משני צידי הדרך בתים רציפים וחצרות צפופות ואין נפש חיה. תופעת הבתים הנטושים מוכרת לנו בארץ כתוצאה ממלחמות, אבל מה הסיבה לנטישה הזו כאן

הגענו למרכז הכפר. לדברי "בעלי המים" שפגשנו קודם בבריכה, מתגוררים בכפר 10 אנשים. עקבנו אחר קולות העיזים ונעירות החמורים והגענו לסימני חים בתוך כל העיזבון הזה. בחצר הראשונה חנתה משאית ושער נעול חתם את החצר. כלב בודד, קשור לצמיג משאית השתולל כשראה אותנו ולבסוף נרגע כשהבין גם הוא ששום דבר חדש לא יקרה כאן. כשניגשנו לעיזים, אלה התקרבו אלינו בנהירה המונית תו''כ פעייה, כנראה שהן רעבות ומחכות למעט קש. אחרי כמה דקות שאנחנו משחקים עם הצאן, צצו מן הבית הסמוך שלוש נשים וילדה. המבוגרת, אמם של שתי הנשים והסבתא של הילדה הקטנה, ניהלה את הדו שיח איתנו. רצינו לברר על המשך הדרך, טיב השביל, מרחק מהכביש ויציאה לישובים קרובים. מתוך פו הדוב- דלי השוקולדים והסוכרים שלנו, אכלנו יחד מהקבוקים שלא רוצים להיגמר. השיחה העלתה הרבה חיוכים והוזמנו לשבת ולנוח בביתן. על הקיר עמד לוח שנה מיושן ומצהיב משנת 2002 עם תמונות של מאו צה טונג בהנפות ידיים. מיטה אחת ארוכה, אח, רצפת בטון וטיח שנצבע שחור מפיח שדלף מהאח. שאלנו אם יש מקפיא לבקבוקי הקרח לצידנית והן אמרו שבכלל אין חשמל. לוח סולארי בגודל 30*30 ס''מ עומד בחלון הדרומי של הבית וממלא 2 מצברים רחבים של משאית שמאפשרים תאורה צנועה של מנורת הלוגן חיוורת. לא נותר עוד קרח בצידנית ומעתה נעבור להשתמש בתיק הפריאו לשמירת הקור סביב האינסולין

את ארוחת הערב ביקשנו להעשיר בבשר, טרי כמובן. הסבתא הציעה לשחוט לנו עז ואנו התעקשנו שתרנגולת תספיק. סגרנו על מחיר יקר מאוד יחסית והיא הצביעה על חצר אבן נעולה בשער עץ חורק, שם נמצא אגף העופות. שלוש תרנגולות בגוונים חומים דילגו בחצר, שמנות ומטופחות."תתפסו איזו שאתם רוצים" אמרה, ואנחנו, במירדף שהזכיר לי ימים עברו, מדלגים אחריהן. היצור שהכי פחות הבין את פשר מעשינו שם היה חמור אפור שהיה המום מכל ההמולה סביבו. אחרי מרדף ממושך, לכדנו את אחת מהן והגשנו אותה לסבתא. ברגע זה החל הויכוח של מי ישחט אותה... הבנות סירבו בתוקף לבצע את המשימה ולא הבינו למה אנחנו כל כך נרתעים מהפעולה הכל כך יסודית הזו בעבורם. התעריף היקר שהבטחנו לשלם היה לבסוף זה שדחף את הסבתא לזרז את אחת הבנות לאחוז בסכין ולשחוט את העוף שנראה היה מתפנק בתנוחת תינוק על ידיי, לפני שהעסקה תתמסמס. הסכין הושחזה במספר שיפשופים על פינת הבטון של מדרגות הכניסה לבית, רגלי התרנגולת הוצמדו זו לזו, ואנחנו, מזועזעים מהמאורע, מתרחקים מעט מזירת ההתרחשויות, התחמקנו מהמקום. העוף השמנמן שהתכווץ מהשחיטה, הוכנס לקערת נרוסטה רחבה ונמוכה וקילחי תירס אדומים הוכנסו לכירה כדי לחמם מים למריטת הנוצות. כנראה שהעוני הוא הגורם לכך שלא מצאנו ולו גרגר תירס אחד על כל עשרות הקלחים שבערו באש אדומה תחת הסירים השחורים. מקשקשים, צוחקים ומצלמים אחד את השני תו''כ שהמים מתחממים ישבנו במטבח האפל. תינוק שהיה בבית והתעורר הצטרף לחגיגה בפוני שחור וזקור ובפנים מבוהלות. המים הרותחים נשפכו על התרנגולת, והסבתא ואחת הבנות החלו מורטות את נוצותיה ביסודיות ובמרץ רב תו''כ השמעת קולות כוויה מהמים החמים ושימוש במקלות אכילה סינים למריטה. קערת שמן עם תמרים צפים בתוכה הוצתה ע''י חתיכה בוערת של נייר עיתון אחרי שכ- 50 גפרורים לא הצליחו להצית בה אש ושאריות הנוצות נשרפו מעליה להשלמת מלאכת הניקיון. תו''כ הפירוק הוצאו מהעוף כמה ביצים שעמדו ממש בקנה ובין העור והבשר בלטו רקמות בצבע צהוב שמימיי לא ראיתי. בנוסף לעוף, הצטיידנו בק''ג קמח ומילינו מים. ממש כשעמדנו לצאת לדרך עמוסים ורעבים, גילינו פנצ'ר באופנים שלי- פנצ'ר ראשון אחרי 3000 ק''מ. פירוק מהיר של הציוד, הוצאת גלגל והחלפת פנימית ויצאנו עם אחת הבנות לראות את המשך השביל בו נמשיך מחר. שאלנו על תנועת רכבים על השביל ונענינו שיש כמה וכמה משאיות מדי יום. האופציה של לעלות על אחת מהן לטרמפ הייתה ריאלית, במיוחד משום שעלינו להגיע לעיר אורומוצ'י בתוך שבוע, עם ההצטרפות של לירון. ראינו את המשך השביל שהוערך ב- 60% טיב דרך ביחס ל-30% שניתנו לשביל עליו נסענו היום ו-100% ביחס לכביש 312 המלווה אותנו לאורך כל הטיול. השביל נראה טוב. חזרנו לכפר וממש לא התקשינו במציאת מבנה נטוש להעביר בו את הלילה. התמקמנו בבית של ממש עם דלת ובריח, גג שלם, אח לבישול וארובה. פינינו גזם שיחים שהוכנס פנימה כדי למנוע מאנשים להכנס, בדקנו שאין נחשים מהמפגשים המזדמנים של הימים האחרונים והתחלנו במלאכת הבישולים ג'ובו הכין ליבה על גחלים מעצים שאספנו בקלות בקרבת מקום, אורז עם בצל הוכן על הבנזינייה בתוך המבנה ואני הייתי אחרי על תבשיל העוף. שמן לא היה וביקשנו מהמשפחה של התרנגולת שתתספק אותנו והם שמחו לעזור. מדי פעם הגיחו גברים מפינות בתים שבין הרחובות הנטושים, שאלו שאלות, חייכו והסתלקו. הכפר ממש עומד על תילו בשלמותו ובסיבוב קצר במקום נראו כמה בארות יבשות עם מתקני שאיבה ושרידים לא ממש עתיקים של תעלות ומערכות השקייה מסועפות לשטחים החקלאיים. כשניסינו להבין מדבריהם של אותם גברים שפקדו את המדורה בערב מה קרה בכפר המוזר הזה, הם הסבירו שכולם הלכו לעיר הגדולה חמי, ברחו מהבדידות, מהעוני ומסוף העולם הזה. זו הסיבה שהכל ננטש כמו שהוא- כולם פשוט עזבו
פרקנו את חתיכות העוף השמנמן לחלקים קטנים והפרדנו מהעצמות. העוף בושל עם ירקות ופלפלים חריפים וכשישבנו לאכול כשהכל היה מוכן לאור נרות בתוך המבנה המארח שלנו, התברר שכנראה התרנגולת שבחרנו היתה אמורה להשתתף במשחקים האולימפיים של בייג'ין 2008 בשנה הבאה. התרנגולת היתה כולה שרירית ובריאה, איפיין אותה בשר מסטיק של תרנגולות חופש ואנחנו ממש התבעסנו שבכלל שחטנו אותה. הליבה יצאה מעט חרוכה אך הביצים שהתרנגולת הביאה עימה הוסיפו טעם טוב למאפה הבצקי שהזכיר את טעמם של טיולי מדבר בארץ. שקיעה יפה עם רוח מטורפת לגמרי ירדה על הכפר הנידח והשומם, עדרי כבשים חזרו מהמרעה ובלט בעבודתו אדם אחד שחפר במשך שעות בור באדמה, או אולי סידר את תעלות ההשקיה לחלקה שלו בתוך כל האבק והרוח הזו. לא יאמן שאנשים חיים כאן, מוקפים דרכי עפר ורחוקים יותר מ- 100 ק''מ לישוב הקרוב. באר מים מחזיקה אותם יום אחר יום, חיים על קמח ומאפי בצק לבנים. כמה בדידות. הילדים המעטים לא פוגשים כמעט ילדים אחרים בני גילם ומשחקים לצד המבוגרים שמתיחסים אליהם בהרבה סבלנות. איפה הם בכלל לומדים? חוברות לימוד היו מונחות על השולחן בסלון הבית בו התארחנו קודם לכן ואולי האמהות הן אלו שמלמדות אותם. בסה''כ גרים כאן 10 אנשים, בכ- 8 מהם כבר פגשנו. כשאחד השכנים הגיע לרתום את העגלה לטרקטור המקרטע שלו הוא אפילו לא ניגש להחליף מילה עם משפחת התרנגולת. ההתנהלות נורא מוזרה. בדידות שאי אפשר לתאר
היום רכבנו 27 ק''מ, כולם על דרך עפר זיפ- זיפית מחליקה ועיקשת במגמת ירידה חדה שלמרות הכל עדין דורשת מאמץ רב בפידולים נגד רוח פנים. רק ירדנו לתוך הבקעה הזו- איך לעזאזל אנחנו אמורים עוד לחזור ולטפס אל גובה הרכסים שסביבנו על דרכי העפר

(לירון)

.להגיע למקום כלשהו על אופניים זה משהו שלא דומה לשום דבר אחר

כפר קטן- כפר כלום. יגידו אלה שעוצרים כאן עם האוטובוס לשרותים ולצ'או מיאן בדרך לקשגאר

כפר קטן- קרנבל!! יגידו רוכבי האופניים שעד השקיעה המאוחרת מאוד (עשר בלילה) נלחמו בשיפועים, ברוחות פנים ובעיקר במכשולים פנימיים, ופידלו ופידלו ופידלו, רעבים ועייפים, והגיעו עד לכאן

הראות מטושטשת, מין יום שכזה, שהאובך שולט בו ושעת השקיעה וזווית השמש מעמעמות את האוויר עוד יותר אבל ניתן להבחין במשהו, יש קצת עצים, יש קצת בתים, יש שמה משהו

רוכבים. פתאום בית אחד מימין, והנה שניים משמאל, מימין מקוטעים עוד שלושה עד שהופכים לקו רציף של בתים משני הכיוונים. הגענו.האורות בדיוק מתחילים להידלק, טלוויזיות נראות מבעד לחלונות. כלב קטנצ'יק נובח בגבורה שיש רק לכלבים קטנים ורק מרחוק, מגיע עד אלי ומתחרט. משהו ששמתי לב אליו הוא שלכל כפר יש את ה"תוצר הלאומי" שלו, מין חנות אחת שחוזרת על עצמה לאורך כל הכפר. לפעמים זה מוצרי פלסטיק, לפעמים זה מסגריות, בכפר התורן הזה זה מוסכים. מכל כיוון אנחנו מוקפים במוסכים, צמיגים תלויים ומונחים בכל פינה, גברים מזיעים ללא חולצות תוחבים ראשיהם ללוען הפעור של מכוניות

והנה מגיע לו הגיבור המקומי... זקן איגורי עם כובע מסורתי מגיח מאחור על אופנוע, צוחק, צוחק, צוחק!! הוא מסמן בהתלהבות בידו, מעודד אותנו, מודד אותנו ואת אופנינו ולא מפסיק לצחוק, להתפקע ממש, והכל בשביעות רצון. הוא לוקח אותנו ללב הכפר, למקום שאליו רצינו להגיע,שעליו אנחנו חולמים כבר מארוחת הצהריים המסכנה שהייתה במעביר המים ושהבטן שכחה אותה כבר כליל... אל אזור המסעדות. בחושך כל האורות דלוקים וב"כפר כלום" כביכול רוחשת מהומה שמחה. איגורים ענקיים, כיאה לבעלי שיפודיות, מנפנפים מזיעים וחרוצים על שורות שורות של שיפודים. נשותיהם חותכות ירקות ומטגנות אטריות וכל מיני קרובי משפחה בגדלים שונים ממלצרים, מסתובבים, משחקים עם התינוקות ומדברים בקולי קולות. הכפר כולו על כיסאות פלסטיק כמו של פעם בטיילת יושב מפטפט ואוכל. כפר כלום תוסס ושוקק חיים
חלק כבר קלטו גם בחשכה את החייזרים שבאו, זקנים וילדים תמיד קולטים אותנו ראשונים. בהתחלה נאספים רק סביב האופניים וכאן מתחיל הריטואל הקבוע שתמיד נפתח בישיבה מקצועית על מצב האופניים. מצביעים, מקשקשים, מעירים הערות, מציעים הצעות, מסבירים זה לזה ומהנהנים בהסכמה במקומות הנכונים. והנה נשלחת לה יד ראשונה ומהססת, אל מה שמעניין אותם באמת - הצופר. הצפירה מקפיצה את כולם בבהלה כאילו לא לזה ציפו. בוחנים אותנו בעיניהם וכשרואים את קמטי הצחוק ואת פינו עמוס השיפודים מחייך נקרעים מצחוק ומעכשיו הצופר לא יפסיק לצפור והצחקוקים והמלמולים לא ייפסקו עד שנעזוב את המקום. ההתקהלות רק הולכת וגדלה, גם בני העשרים והשלושים כבר מעיזים להתקרב ושוב אנחנו נאלצים לדגמן במשך חצי שעה באלפי תמונות בווריאציות שונות. עכשיו רק עם הסבתא. עכשיו רק עם האמא. עכשיו כשאנחנו מחזיקים את התינוק

עכשיו כשהאמא באמצע וארז למטה. עכשיו רק את התינוק. ואחרי כל תמונה כזו צריך להעביר את המצלמה בין כולם מה

?שמלווה באלפי צחקוקים וקריאות התרגשות. מישהו זוכר בכלל כמה עייפים ורעבים היינו לפני שהגענו

ויש גסט האוס דקה מכאן בחמישה יואן לאדם - פחות משלושה שקלים - למיטה ומקלחת. הזוג שאירח אותנו מסתובב עכשיו

!!נפוח מגאווה, הרי מכולם בכפר דווקא הוא זה שאירח אותנו. איזו שמחה, איזה חום, איזה קרנבל

לא על אופניים? באמת שכפר כלום. על אופניים? חגיגה שלמה, יש כאן הכל

הייתה פאשלה עם התמונות ואין תמונות מהקרנבל ומתחנת הדלק]

[ארבעה ימים אח"כ הגענו לעיר הגדולה, שמה כבר שבענו על אמת