חוצה אסיה באופניים - יומן פרק א

(לירון)

.להגיע למקום כלשהו על אופניים זה משהו שלא דומה לשום דבר אחר

כפר קטן- כפר כלום. יגידו אלה שעוצרים כאן עם האוטובוס לשרותים ולצ'או מיאן בדרך לקשגאר

כפר קטן- קרנבל!! יגידו רוכבי האופניים שעד השקיעה המאוחרת מאוד (עשר בלילה) נלחמו בשיפועים, ברוחות פנים ובעיקר במכשולים פנימיים, ופידלו ופידלו ופידלו, רעבים ועייפים, והגיעו עד לכאן

הראות מטושטשת, מין יום שכזה, שהאובך שולט בו ושעת השקיעה וזווית השמש מעמעמות את האוויר עוד יותר אבל ניתן להבחין במשהו, יש קצת עצים, יש קצת בתים, יש שמה משהו

רוכבים. פתאום בית אחד מימין, והנה שניים משמאל, מימין מקוטעים עוד שלושה עד שהופכים לקו רציף של בתים משני הכיוונים. הגענו.האורות בדיוק מתחילים להידלק, טלוויזיות נראות מבעד לחלונות. כלב קטנצ'יק נובח בגבורה שיש רק לכלבים קטנים ורק מרחוק, מגיע עד אלי ומתחרט. משהו ששמתי לב אליו הוא שלכל כפר יש את ה"תוצר הלאומי" שלו, מין חנות אחת שחוזרת על עצמה לאורך כל הכפר. לפעמים זה מוצרי פלסטיק, לפעמים זה מסגריות, בכפר התורן הזה זה מוסכים. מכל כיוון אנחנו מוקפים במוסכים, צמיגים תלויים ומונחים בכל פינה, גברים מזיעים ללא חולצות תוחבים ראשיהם ללוען הפעור של מכוניות

והנה מגיע לו הגיבור המקומי... זקן איגורי עם כובע מסורתי מגיח מאחור על אופנוע, צוחק, צוחק, צוחק!! הוא מסמן בהתלהבות בידו, מעודד אותנו, מודד אותנו ואת אופנינו ולא מפסיק לצחוק, להתפקע ממש, והכל בשביעות רצון. הוא לוקח אותנו ללב הכפר, למקום שאליו רצינו להגיע,שעליו אנחנו חולמים כבר מארוחת הצהריים המסכנה שהייתה במעביר המים ושהבטן שכחה אותה כבר כליל... אל אזור המסעדות. בחושך כל האורות דלוקים וב"כפר כלום" כביכול רוחשת מהומה שמחה. איגורים ענקיים, כיאה לבעלי שיפודיות, מנפנפים מזיעים וחרוצים על שורות שורות של שיפודים. נשותיהם חותכות ירקות ומטגנות אטריות וכל מיני קרובי משפחה בגדלים שונים ממלצרים, מסתובבים, משחקים עם התינוקות ומדברים בקולי קולות. הכפר כולו על כיסאות פלסטיק כמו של פעם בטיילת יושב מפטפט ואוכל. כפר כלום תוסס ושוקק חיים
חלק כבר קלטו גם בחשכה את החייזרים שבאו, זקנים וילדים תמיד קולטים אותנו ראשונים. בהתחלה נאספים רק סביב האופניים וכאן מתחיל הריטואל הקבוע שתמיד נפתח בישיבה מקצועית על מצב האופניים. מצביעים, מקשקשים, מעירים הערות, מציעים הצעות, מסבירים זה לזה ומהנהנים בהסכמה במקומות הנכונים. והנה נשלחת לה יד ראשונה ומהססת, אל מה שמעניין אותם באמת - הצופר. הצפירה מקפיצה את כולם בבהלה כאילו לא לזה ציפו. בוחנים אותנו בעיניהם וכשרואים את קמטי הצחוק ואת פינו עמוס השיפודים מחייך נקרעים מצחוק ומעכשיו הצופר לא יפסיק לצפור והצחקוקים והמלמולים לא ייפסקו עד שנעזוב את המקום. ההתקהלות רק הולכת וגדלה, גם בני העשרים והשלושים כבר מעיזים להתקרב ושוב אנחנו נאלצים לדגמן במשך חצי שעה באלפי תמונות בווריאציות שונות. עכשיו רק עם הסבתא. עכשיו רק עם האמא. עכשיו כשאנחנו מחזיקים את התינוק

עכשיו כשהאמא באמצע וארז למטה. עכשיו רק את התינוק. ואחרי כל תמונה כזו צריך להעביר את המצלמה בין כולם מה

?שמלווה באלפי צחקוקים וקריאות התרגשות. מישהו זוכר בכלל כמה עייפים ורעבים היינו לפני שהגענו

ויש גסט האוס דקה מכאן בחמישה יואן לאדם - פחות משלושה שקלים - למיטה ומקלחת. הזוג שאירח אותנו מסתובב עכשיו

!!נפוח מגאווה, הרי מכולם בכפר דווקא הוא זה שאירח אותנו. איזו שמחה, איזה חום, איזה קרנבל

לא על אופניים? באמת שכפר כלום. על אופניים? חגיגה שלמה, יש כאן הכל

הייתה פאשלה עם התמונות ואין תמונות מהקרנבל ומתחנת הדלק]

[ארבעה ימים אח"כ הגענו לעיר הגדולה, שמה כבר שבענו על אמת