חוצה אסיה באופניים - יומן פרק א

פעם ראשונה שאנחנו מצליחים לצאת מעיר בזמן, אחרי יומיים מנוחה ולא יותר, לפני שהיא נמאסת עלינו ואנחנו עליה. וככה, אחרי כביסה, הצטיידות מחודשת בשוקולדות והשלמת שעות שינה אנחנו יוצאים מקוצ'ה בצהריים עם טעם טוב בפה

בשעה הזו כבר חם, 40 מעלות לפחות, ואני מתמלאת בעייפות הקבועה שאני חוטפת בתחילת כל יום כשאני יודעת שהרבה שעות פידול לפני. בפרברי העיר סגנון הבנייה משתנה מעט, בניית בוץ יפה ופשוטה מחליפה את הבניינים הגבוהים, סוכות גפנים מפוארות שלעולם לא יימאסו עליי מחפות על הגגות,כמה עגלות רתומות לחמורים עוקפות אותנו. גם האנשים נראים שוב אנשי כפר ולא הסינים המהודרים של העיר

פתאום נגלה לנו שלט- לרויאל פאלאס שמאלה. אנחנו מתלבטים שנייה,עושים כמה שמיניות מהוססות עם האופניים ומחליטים שיש לנו כח ושרק נעיף מבט קצר ונמשיך הלאה. עוברת שמועה שזהו מוזיאון של התרבות האיגורית. עד היום אנחנו מחפשים את האשם שהנפיץ את השמועה הזו, כולם מכחישים. איך בין שלושה אנשים עוברת שמועה שאיש לא יודע מה מקורה? זה עניין תמוה, מה שבטוח, זו לא הייתי אני.... י

פרץ מסוכן של רצון לתרבותיות קלאסית תוקפת את הבנים והם רוצים להיכנס למוזיאון. הבחורה החייכנית בכניסה מכריזה על עצמה כדוברת אנגלית אבל עם סינים באמת שאי אפשר לדעת. אני חושדת בשיעמום אינסופי מתקרב אבל יש לי חולשה- כשמישהו אחר שהוא לא אני מציע מאיזושהי סיבה לא לפדל כשבחוץ ארבעים מעלות אני ישר מסכימה, לא משנה כמה טיפשית האלטרנטיבה. אני ממלמלת כמה מילות התנגדות אנמיות סתם כדי שאוכל לטעון לחפות בסוף אבל למעשה אני אשמה במחדל בדיוק כמו כולם.וככה בהסכמה כללית שילמנו את העשרים יואן הדרושים לאדם כדי לעבור את החוויה המשעממת בחייו

הבחורה החייכנית מובילה אותנו לביתן הראשון. בפנים תלויות כמה תמונות בשחור לבן של כל מיני סינים לא ידועים, כמה כדים שעומדים על סטנדים ובעיקר יש שקט מעיק של מוזיאון. אנחנו ניגשים ללוח ההסברים. בסינית ואיגורית בלבד, אף מילה באנגלית. אנחנו מסתכלים במדריכה שלנו בציפייה גדולה. היא עכשיו הסיכוי האחרון שלנו. היא מחייכת בפה רחב ומיד נפרץ ממנה שטף בלתי ניתן לעצירה של נאום בסינית שמיד מבינים שהוא שבלוני וקבוע. אנחנו מנצלים רגע אחד שהיא נעצרת כדי לנשום ומבקשים- "אינגליש?" "לא, לא, לא". היא מתנערת מכל מה שהכריזה על עצמה בכניסה. איך נפלנו בפח, טמבלים כמונו

זה לא היה נראה שמפריע למדריכה שלנו שאנחנו לא מבינים מילה ממה שהיא אומרת, יש לה נאום קבוע, היא התאמנה עליו הרבה והיא אלופה בו. אנחנו מהנהנים מולה בייאוש ועייפות מוזיאונים כבדה, אותו סוג עייפות שדומה רק לעייפות שיש בסוף יום סידורים שהם לא שלך מתחילה להתפשט מכפות הרגליים לכל הגוף ורצון עז לישון מציף אותי. להגנתה אומר שמידי פעם נפלט לה חצי משפט באנגלית כגון: "וורי וורי פיימוס אין ג'אפאן" אבל עד היום אין לי מושג מי זה הבחור המפורסם ביפן ולמה יש על שמו מוזיאון בשום מקום בסין, אבל גם באמת שלא אכפת לי

עברנו לביתן הבא. ברגע שראיתי את כדי החרס ואת סוגי המטבעות השונים העייפות הגיעה אצלי לשיאים חדשים. כל שעות השינה שאגרתי במלון בקוצ'ה, נזרקו לפח. העיניים של כולנו נהיו אדומות וכל פיהוק גרר אחריו דמעה קטנה בקצה העין. רק המדריכה נותרה רעננה כשהייתה- חיוכה רחב, צעדיה קלילים, והסינית הנרגשת לא מפסיקה להתגלגל מפיה. מצאתי שלט באנגלית וניגשתי אליו למרות שכבר ממש לא עניין אותי מה כתוב בו. סתם בהיתי בלבן שבין האותיות ודמיינתי אותו יוצא החוצה או משהו טיפשי אחר. אנחנו מיואשים לחלוטין, מבינים שאין לזה צורה ומחליטים לחתוך. תוך כדי ויכוח בעברית, מי הוא האשם שבגללו נכנסנו למוזיאון, אנחנו מסבירים לה ש"תודה רבה, אבל אנחנו לא מבינים מילה וזה מספיק לנו". עיניה נופלות פתאום באכזבה, החיוך נעלם, היא מרגישה אשמה ולנו לא נעים פתאום מהאישה הקטנה והנרגשת הזו. בקול קטן היא אומרת בסינית שלשם שינוי אנחנו מבינים "אבל הביתן הבא הוא הכי טוב, אולי נלך רק אליו?" אנחנו גמורים אבל למענה הסכמנו... היא נמלאת ישר באנרגיות מחודשות - מאיפה היא שואבת אותם בשיעמום האין סופי הזה? - מובילה אותנו בצעד בטוח אל הביתן האחרון

...על קירות הביתן היו תלויים שטיחי קיר ישנים ושמלות שהיו מהודרות לפני אלף שנה. הוא היה נראה מרגש בדיוק כמו קודמיו

זה היה צחוק מהסוג שרק ייאוש ושעמום אמיתי יכולים להוליד. איך אסביר כמה שהמצב הטיפשי הזה היה מצחיק? הרי כלום לא באמת קרה. אבל זה מצחיק כמו שיהוק של מפקד באמצע מסדר בטירונות או כמו חתול מיילל באמצע צפירה ביום הזיכרון כשאתה בבי"ס יסודי. מצחיק כמו שדברים מצחיקים אותך רק כשאתה באמת לא רוצה לצחוק

צחקנו שם כולנו צחוק מטורף, צחוק שבוקע מבפנים, צחוק שאינו ניתן לעצירה, שמרעיד את הכתפיים, מכווץ את הבטן, מכופף את הגו ומכניע את הברכיים. בהתחלה עוד ניסינו לעצור לשנייה אחת את הצחוק כדי להסביר לגברת שזה לא בגללה (שקר! זה לגמרי כן) אבל אי אפשר היה לעצור את זה וממילא גם היא צחקה שם בדיוק כמונו. היא נגשה אדומה כולה מרב צחוק לפינה וחיקתה את ארז בוהה בקיר הלבן ומלמלה בקושי רב "נו פיקטשר, נו פיקטשר". צחקנו וצחקנו וצחקנו

נפרדנו ממנה בלבביות אמיתית והתפרקנו על המדרגה בכניסה, מרוקנים מכוחות, טעונים עד אינסוף באנרגיות. זה היה צחוק מושלם, משחרר אנדרופינים שהאריכו לכולנו את החיים בשלוש שנים לפחות. מדי פעם נפגשו לנו העיניים ושוב צחקנו

...מה שצחקנו שם, לא בכינו שנים