חוצה אסיה באופניים - יומן פרק א

(יואב)

למרות האזהרות החמורות של השומר מהמפעל הקרוב בנוגע לרוחות העזות שיעיפו את האוהלים בלילה, הם נשארו במקומם עד הבוקר. באמצע הלילה הגיעו כלבים כמו שהבטיח, והחלו לנבוח אבל אף אחד מהם לא נשך

השמש קפחה על הראש כבר משמונה בבוקר, ובשום מקום לא היה מסתור ממנה. כיסינו עצמנו בבגדים ארוכים ועשה רושם שלפנינו יום חם במיוחד. אספנו עוד קצת מים מהמפעל הצמוד ועלינו חזרה אל הכביש. המשימה הראשונה של הבוקר היתה לסיים את העלייה. אתמול בערב, בשער תשלום לא רחוק, דברו איתנו על חמישה עשר ק"מ עלייה. בסופו של דבר היא נמשכה עשרים ומשהו, ולמרות ההבטחות של נהגי המשאיות בדרך למעלה, אחריה לא באה שום ירידה של ממש

בסוף העלייה עצרנו למנוחת צהריים בתוך מעביר מים ארוך שקט קר וריק מקקי. בישלנו אורז עם ירק מוזר ולא מוכר, ספק חציל ספק תפוח אדמה שזכה לכינוי- תפוחציל. האוכל מילא אותנו באופן זמני ביותר

אחרי עצירת הצהריים נגמרו לנו סופית המים ונהגים רבים שמחו לעזור לנו ופנקו אותנו לשמחת כולם - גם לשמחתם. לאחרונה המצאנו משחק חדש של לעצור מכוניות ולבקש מים, זה הרבה יותר נחמד מאשר לסחוב את המים בעצמנו וגם מזמין כל מיני חוויות משעשעות פלוס הפתעות

קהילת הנהגים מתחלקת לארבע

א. אלה שלא עוצרים - המניאקים הכי גדולים

ב. אלה שעוצרים אבל אין להם מים - חברה סתמיים ביותר

ג. אלה שעוצרים ונותנים רק מים - חברה סבירים בסך הכל

ד. אלה שעוצרים, נותנים מים ומפנקים בכל מיני תוספות כגון שוקולד, שתייה, פירות, ממתקים ומה לא - אלה הסינים האדירים שאותם אנחנו מתכוונים לעצור

התחילה דרך מישורית ואין סופית, דרכים מהסוג שמעוררות את הרעב גם אם אכלת 10 דקות קודם. לפי השלטים יש עוד חמישים ק"מ עד נקודת היישוב הבאה ולנו בתיקים לא נשאר שום דבר שאפשר לנשנש וצריך היה להתקדם למרות רוח הפנים המרגיזה כדי להגיע אל המסעדה עוד היום

אחרי שעתיים של רכיבה עשינו הערכת מצב קטנה ויצא שנשארו לנו עוד עשרים ק"מ - עשרים ק"מ ברוח פנים הם בערך שעה וחצי. בשעה וחצי, אמא שלי מכינה 3 ק"ג ספגטי ברוטב עגבניות נהדר, עוגת גבינה שמספיקה מעט להתקרר וקערה של יוגורט עם רימונים. בשעה וחצי אפשר לנשנש 2 ליטר גלידה אם יש תוכנית מספיק מעניינת בטלוויזיה, אפשר לשבת ולשבוע במסעדת אמא, ואם ממהרים אפשר גם לעלות עוד מעט למעלה ברחוב אגריפס ולחטוף איזו מנה של מעורב ירושלמי בסטקיית חצות או לקפוץ לפינתי. למרות כל אלו, כניראה שבשעה וחצי הקרובים נצטרך לפדל

הספידומטר מסרב לעלות מעל 13 קמ"ש והרוח מרגיזה. מדברים קצת על אוכל, קצת על בישולים, קצת על תזונה, מתרחקים מעט ורוכבים בשתיקה ואז אני מגלה שכבר 20 דקות אני חושב רק על אוכל, משאית גלידות של נסטלה עברה מולנו ולי זה כבר הרגיש כמו התעללות. מה שנחמד לגלות הוא שכשאנחנו באמת רעבים תוך כדי הדרך, אנחנו מפנטזים יותר מהכל על צ'או מיין אטריות בצק טריות מטוגנות עם בשר וירקות) ועל שיפודים בתוך פיתה איגורית טרייה, כל שאר המאכלים שאליהם מתגעגעים גם כששבעים, הראש אפילו לא מסוגל לדמיין. בשלב כל שהוא הגיעה ירידה שהעלתה מעט את מצב הרוח, אבל ירידות אי אפשר לאכול

לירון ואני רכבנו מעט קדימה ופתאום משאית אחת סמנה לנו לעצור, יצאו מתוכה שני גברים ואמרו שהם בדרכם לאקסו, (450 ק"מ מכאן). הם מאוד התרגשו לשמוע את הסיפור שלנו וממש לא האמינו שעשינו את כל הדרך הנה על אופניים. הם המשיכו ועצרו שוב אחרי שלוש מאות מטר והמתינו לנו עם שקיות לבנות ביד. חיכינו לארז ויעל שהיו מעט מאחור ושתינו יחד שקית של חלב אגוזים בתזמון מושלם, שקית שהעלתה לכולנו את מפלס הסוכרים בדם... הצטלמנו איתם והודנו להם שוב ושוב. אמרנו להם שאנחנו מאוד רעבים והם שמחו לבשר לנו שהירידה לכפר הקרוב, אושקטל, היא שני ק"מ מאיתנו. הרעב, או נכון יותר הגרגרנות, שהתיאשה מהאדישות וחוסר שיתוף הפעולה שלנו והספיקה מעט לחלוף, שוב הגיעה וידעה כמונו, שאוטוטו אנחנו שם עם השיפוד בפה.... עוד רגע ושוב, בפעם המי יודע כמה, אנחנו מגיעים למקום על אופניים

# x @ 18:07