חוצה אסיה באופניים - יומן פרק א

אחרי ארוחת בוקר איגורית טובה בצל סוכת גפנים משגעת שנשבעתי שיום אחד תהיה לי כזו, אבל כזו בדיוק יצאנו לדרך. ארבעה זוגות אופניים עמוסות ומשונות מקרטעות ומזגזגות בהתנעה (בוא ונודה, בעיקר אלה שלי), אך מהר מאוד מתייצבות, תופסות קצב ויוצאות לדרך

אנחנו רואים חבורת סינים עטופים מכף רגל עד ראש עוסקים בלשפץ סדקים קטנים בכביש. אני מסבירה להם בנימוס לא לחפף ולשים לב היטב גם לשוליים והם מהנהנים בהבנה ומבטיחים מהיום והלאה לנהוג כך תמיד.

זהו יום שלישי לרכיבה המחודשת עבורי והמוטיבציה והאמביציה רוצות לקחת אותי עד הערב לפחות 90 ק"מ מכאן,אבל מהר מאוד כולנו מתחילים להבין שזה לא יקרה היום.חם. באמת שחם. בעונה הזו בשינג'יאנג השמש זורחת 17 שעות, הזריחה כבר הייתה בחמש וחצי ועכשיו, בשתים עשרה בצהריים השמש כבר הספיקה לטפס יפה במעלה השמיים ולהתמקם בדיוק מעל לראשינו.איזה חום. גם מאחורי משקפי השמש העיניים נראות כחריץ קטן ואומלל שמחפש מחסה. יש מחיר לירידה המשוגעת שירדנו אתמול, בגובה של 170 מטר מעל פני הים באחד האיזורים שידועים כחמים ביותר בסין הטמפרטורה כרגע היא באיזור ה45 מעלות בצל ואנחנו כידוע, לא ממש בצל. אפילו לילדת קיץ כמוני זה ממש יותר מדי. נחש האספלט השחור האימתני מעלה אדים ונותן אפקט של שמש נוספת שזורחת ישירות עלינו גם מלמטה. הרקות שלי דופקות והתיאור הציורי מהטיול השנתי על תהליך ההיקרשות שקורה לחלבוני המח בעומס חום כהשוואה לביצה קשה נהיה לי נהיר מאי פעם. חם לי. יש לנו עלייה לעלות היום.ככה אי אפשר להמשיך. אחרי חמישה ק"מ אנחנו רואים תחנת דלק מבעד לאדי הכביש הרותח. אין ספק לגבי עצירה ואנחנו נכנסים פנימה. עובדי התחנה המשועממים נרגשים לראות אותנו ותוך דקה כבר יש לנו אבטיח קר ביד. כאב הראש נרגע מעט והתחושה משתפרת, אבל ברור שזה רק זמני, עד השקיעה שבעונה הזו היא רק בעשר וחצי בערך, יש עוד עשר שעות נצחיות של שמש ישירה. כאן ייגמר היום, זה ברור. אני מכינה עצמי למנוחה זרוקה על האספלט בתחינה לשמש שתשלים מסלול ותנוח קצת

אנשי התחנה מסמנים לנו לעבר מסעדה קטנה שנמצאת במתחם ואנחנו קופצים אליה.שמה תצפה לנו הפתעה מהסוג שרק טיול כזה יכול לזמן... הסינים הם עם אחר עם צרכים אחרים, את זה אנחנו מגלים כל פעם מחדש אבל הפעם נראה שהשוני הזה משחק לטובתינו. בלב תחנת הדלק בתוך חדר רחב עם דלת שאפשר לנעול יש--- מקלחת!!ממש כך, מקלחת נהדרת עם מים קרים קרים וזורמים ובשבילי זה אומר חיים. לא עוברות דקות ואני כבר שם, לבדי, מסתבנת ומתקרצפת, נותנת לקור המים הזורמים לחלחל אל מתחת לעור, מתחת לבשר, לקרר אותי עד העצמות. לפעמים מקלחת זה הרבה יותר מדרך להתנקות. המחשבה מתבהרת לי פתאום, הנפיחות האדומה בפנים יורדת ושוב אני כאחד האדם. מקלחת

עכשיו אני מתפנה לקשקש מעט עם בעלי המסעדה, לראות מה נשאר לי מהסינית המעטה שהייתה לי לפני כמעט שנה. הם משפחה איגורית וכשאנחנו אומרים שאנחנו מישראל הם קופצים נרגשים-" אתם מישראל? אנחנו מוסלמים!!" וככה שוב אנחנו חוזים בתופעה המשונה והאהובה עליי של מוסלמים שמאושרים לראות יהודים.גם אנחנו כמוהם לא אוכלים חזיר וזה מבחינתם מקרב אותנו אליהם יותר מכל דבר אחר. המזרח התיכון רחוק מהם אלפי ק"מ.הלוואי ועוד כמה מוסלמים בעולם ילמדו מהם מה חשוב באמת... השיחה נחמדה אבל המקלחת כבר מתחילה לאבד את ההשפעה וגג האזבסט שלראשינו הוא לא מחסה מספק. אני ניגשת לסבב שני של מקלחת מחיה וניגשת לכבס קצת.עד שסיימתי לתלות את החולצה האחרונה הראשונה שתליתי יבשה כבר לגמרי. אנחנו הולכים לישון, אולי ככה נצליח לברוח קצת מהחום הפסיכי הזה. מבט קטן ביואב ישן מבהיר לי איזה סבל יכולה להיות שנת הצהריים הזו. אנחנו לוקחים סדין, מרטיבים אותו במים, מובילים אותו מטפטף בלי לסחוט אפילו טיפה ומתכסים בו על מיטה שעומדת בחוץ.

...ככה אפשר לישון ואני נרדמת

אני לא יודעת אחרי כמה זמן התעוררתי אבל השמש עדיין כאן, לא נגרעה מעלה אחת מעוצמתה. הסדין יבש לגמרי. השירותים עם הברז מרוחקים ממני מטרים ספורים ואני בוהה במרחק הקטן הזה כאילו היה בגודל של מגרש כדורגל.אני ניגשת עם הסדין לטבילה מחודשת, שוטפת פנים, ומרטיבה לגמרי גם את החולצה. הילד הקטן של המשפחה בדיוק יוצא מהשירותים ואני מביטה בו משתאה כשהוא שוטף את הידיים ואז מייבש אותם במתקן שפולט אויר חם. סינים זה עם מוזר