חוצה אסיה באופניים - יומן פרק א

(משה זנזורי, מושב שדה עוזיהו)
אתמול בערב תו''כ חיפוש העצים, מצא ג'ובו מתחם מגורים נטוש ובו בור מים מלא מים בתוכו. רכבנו ועצרנו במקום. הישוב נראה ישן אך לא מאוד עתיק, כנראה שדרך העפר הזו היתה בשימוש אינטנסיבי יותר בתקופה בה הכבישים התוחמים את תא השטח מצפון ומדרום לא היו קימים. יתכן שהיו אלו פנצ'ריות או פונדקים מזדמנים בעבר, אך כיום המתחם הזה וגם כאלו שפגשנו אחריו היו נטושים ואולי מאוכלסים בעונות השונות ע''י רועי צאן ונוודים מזדמנים. כשג'ובו התכופף והתקרב אל פני המים, היה צורך להזהיר אותו מפני נחש שתפס קצת שמש בין אבני חוליית הבור.נחש ארוך ודק בגוונים אפורים עם מעוינים כהים על גבו
הדרך היא דרך זיפ זיפ מתישה שמכבידה מאוד על ההתקדמות. למרות מגמת הירידה בשביל, התנועה איטית ומסורבלת. באוכפים מבחינים היטב בנקבים סלולים שנדרכו במשך שנים רבות ופולסו למעבר אדם ובהמות- בעיקר לגמלים. בשיפועיהם הם מזכירים מאוד את הנקבים שבארץ- אותו הצורך פיתח את אותו הפיתרון ואותו הסגנון לחציית קוי רכס על סוגים זהים של בהמות- גמלים וחמורים עוד כמה ק''מ של ירידה על דרך העפר, ושוב בית חווה בנוי אבן לצד הדרך. המבנה המקורי שימש למגורים אך בשנים האחרונות הוא משמש כמכלאה לעדרי צאן. בחצר המכלאה, הצמודה למבנה ראינו עוד נחש ארוך ודק, אחיו של זה מבור המים, גם הוא מתחרדן בשמש ולא מאמין שמישהו מפר את שלוותו. כשהרגיש מאוים זחל אל בין החריצים שבקיר הבית ותפס מחסה בתוך המבנה הסגור והמקורה. חשבנו לעצמנו שבקלות מבנה שכזה יכול היה להיות נקודת לינה מוגנת עבורנו. צידי הדרך סלעי גרניט בגווני אדום כהה המתחלף לעיתים לגרניט בצבע ירוק, ממש ירוק, שנותן תחושה שמבעד משקפי השמש נצבע העולם בגוונים של מסך מחשב מיושן ירוק- כחול- אדום. הערוץ והשביל, הצמודים אחד לשני, יוצאים לפתע מבין רכסי הגרניט המיוחדים אל תוך בקעה שניראית כמו מכתש ענקי. בשל התחזקותה של רוח הפנים, החלטנו לעצור לצד השביל עד שזו תרגע. הרוח המשוגעת, שורקת על עמודי החשמל המלווים את השביל לכל אורכו- עמודי עץ מגזע צפצפה, צבועים שמן פישתן ומעוגנים לקרקע בעמודי בטון בגובה מטר וחצי שמייצבים אותם ברוחות שכאלה. העץ שבעמוד מבוקע מהחום ומהיובש והרוח ממש שורקת עליו בעוצמתה. באופק הרחוק, כמעט בשוליה הנגדיים של הבקעה, ניתן להבחין בארובה מעשנת ובחורשת עצים ירוקה של הישוב קיג'יאווג'ין- ישוב סוף עולם, ללא כביש המוביל אליו, בלב בקעה צחיחה ויבשה לגמרי. כשביקשנו להתנחם במידע שהמפה מוסרת, גילינו שזו נעלמה וכנראה התעופפה ברוחות שנשבו בלילה האחרון. ג'ובו סיפר שרגע לפני שגילינו שהמפה נעלמה, חשב מה יכול להחזיר אותו במעלה דרך העפר הזיפ זיפית הזו לנקודת הלינה האחרונה. התשובה היתה מידית- חוזרים חזרה רק בעבור משאבת האינסולין הרוח לא נחלשה לרגע ואנחנו המשכנו בכל זאת ברכיבה, מנסים לנחש לפי כיווני הפניות וראשיות הדרך לאן עלינו לפנות בכל צומת שבילים. באחד הצמתים היתה התלבטות קשה ולפתע ראינו משאית קרבה לכיוונינו. חיכינו לה עד שראינו שזו החליטה לפנות מהדרך הראשית לדרך אחרת בכלל. הימרנו על הדרך המישנית יותר, אך זו המושכת ממש לעבר הכפר. אחרי כמה קילומטרים, שוב משאית כחולה, עמוסת מיכל מים ענק, מחורר ונוזל מכל פינה אך העיקר שפתחו נאטם (בערך נאטם) בגומי של פנימיוית צמיגים. שאלנו את הנהג שאלות, והוא לא ידע דבר פרט לשם הכפר אותו כבר ידענו והעובדה שיש שם אנשים. כל דקה שבה עמד ודיבר איתנו, נזלו מהמכלית המחוררת כמה עשרות ליטרים ולפניו עוד כחצי שעה של נסיעה על דרך עפר עד הכביש שגם הוא די שומם התנחמנו בעובדה שהמים נלקחו מקרבת מקום ולפנינו אנשים אצלם אפשר להצטייד במים ובאוכל ולאסוף מידע על המשך השביל וטיב הדרך מכאן ואילך הרגשנו שסביבנו אופק מי תהום גבוהים. צמחיה ירוקה ושטחי ענק של מרעה יבש ומאות ראשי צאן מלחכים עשבייה נמוכה. בין רגע הגענו לבריכה אליפטית ענקית, בגודל 25*15 עם מדרגות ומים מוריקים ורעננים בתוכה. 2 סינים שחיים בתוך סרט, יצאו לקראתנו ממבנה מאולתר בו הם גרים בדיוק כשהפרענו להם בהכנת ארוחת הערב. הם כנראה מוכרים מים למיכליות כמו זו שראינו, בגנרטור שמפעיל משאבה עם צינורות הזנה גבוהים ישירות לתוך המיכלית. איזו בדידות, 5 ק''מ מישוב נידח, בלב בקעה צחיחה, מוכרים מים במישמרות של שבוע- שבוע.... פשוט עולם אחר

המשך הדרך מלא בפודרה עמוקה שממלאת את השרשרת ושאר החלקים הנעים באפניים באבק לבן. הדרך עמוקה מדפנותיה ובשולי הקוליסים ישנם תלוליות פודרה גבוהות. האפנים הרחבות עם התיקים בצדדים, מתנגשות לעיתים תכופות בשולי הקוליסים וההתנגשויות הקטנות גורמות לאובדני שליטה תכופים תו''כ הנסיעה. ציקצוקי האפנים כתוצאה מהאבק שנכנס לתוך כל מיסב חשוף החלו לזמר ואחרי 2 ק''מ של זעם וקללות, הגענו לדרך עפר מוגבהת ויפה, שהגיעה בדיוק מהיכן שהגענו אנחנו אך מסתבר שהימרנו על פיצול שבילים לא נכון
אנחנו בפאתי הכפר כפר גדול ממש, מאות בתים בצבע האדמה שסביב, בנויי לבני בוץ ומטויחים בבוץ- הכל כאן שקוע בבוץ.... הכל נטוש. כפר רפאים עומד על תילו ואין נפש חיה ברחובות הרחבים. עושה רושם שהכפר נעזב כמו שהוא, הרחובות שבין הבתים הרציפים ודאי אפשרו תנועת כלי רכב בימים עברו לצד ילדים רכובים על אפניים ברחובות מלאי חיים. היום אין כאן כלום. לרוב הבתים אין גגות, שכנראה נילקחו מהם קורות עצי הצפצפה שהיו שוות משהו. הרבה זמן לא נסעו על דרך העפר המרכזית שעליה אנחנו מגיעים שכולה מלאה בחול מקושט באדוות גלים שפילסה הרוח. משני צידי הדרך בתים רציפים וחצרות צפופות ואין נפש חיה. תופעת הבתים הנטושים מוכרת לנו בארץ כתוצאה ממלחמות, אבל מה הסיבה לנטישה הזו כאן

הגענו למרכז הכפר. לדברי "בעלי המים" שפגשנו קודם בבריכה, מתגוררים בכפר 10 אנשים. עקבנו אחר קולות העיזים ונעירות החמורים והגענו לסימני חים בתוך כל העיזבון הזה. בחצר הראשונה חנתה משאית ושער נעול חתם את החצר. כלב בודד, קשור לצמיג משאית השתולל כשראה אותנו ולבסוף נרגע כשהבין גם הוא ששום דבר חדש לא יקרה כאן. כשניגשנו לעיזים, אלה התקרבו אלינו בנהירה המונית תו''כ פעייה, כנראה שהן רעבות ומחכות למעט קש. אחרי כמה דקות שאנחנו משחקים עם הצאן, צצו מן הבית הסמוך שלוש נשים וילדה. המבוגרת, אמם של שתי הנשים והסבתא של הילדה הקטנה, ניהלה את הדו שיח איתנו. רצינו לברר על המשך הדרך, טיב השביל, מרחק מהכביש ויציאה לישובים קרובים. מתוך פו הדוב- דלי השוקולדים והסוכרים שלנו, אכלנו יחד מהקבוקים שלא רוצים להיגמר. השיחה העלתה הרבה חיוכים והוזמנו לשבת ולנוח בביתן. על הקיר עמד לוח שנה מיושן ומצהיב משנת 2002 עם תמונות של מאו צה טונג בהנפות ידיים. מיטה אחת ארוכה, אח, רצפת בטון וטיח שנצבע שחור מפיח שדלף מהאח. שאלנו אם יש מקפיא לבקבוקי הקרח לצידנית והן אמרו שבכלל אין חשמל. לוח סולארי בגודל 30*30 ס''מ עומד בחלון הדרומי של הבית וממלא 2 מצברים רחבים של משאית שמאפשרים תאורה צנועה של מנורת הלוגן חיוורת. לא נותר עוד קרח בצידנית ומעתה נעבור להשתמש בתיק הפריאו לשמירת הקור סביב האינסולין

את ארוחת הערב ביקשנו להעשיר בבשר, טרי כמובן. הסבתא הציעה לשחוט לנו עז ואנו התעקשנו שתרנגולת תספיק. סגרנו על מחיר יקר מאוד יחסית והיא הצביעה על חצר אבן נעולה בשער עץ חורק, שם נמצא אגף העופות. שלוש תרנגולות בגוונים חומים דילגו בחצר, שמנות ומטופחות."תתפסו איזו שאתם רוצים" אמרה, ואנחנו, במירדף שהזכיר לי ימים עברו, מדלגים אחריהן. היצור שהכי פחות הבין את פשר מעשינו שם היה חמור אפור שהיה המום מכל ההמולה סביבו. אחרי מרדף ממושך, לכדנו את אחת מהן והגשנו אותה לסבתא. ברגע זה החל הויכוח של מי ישחט אותה... הבנות סירבו בתוקף לבצע את המשימה ולא הבינו למה אנחנו כל כך נרתעים מהפעולה הכל כך יסודית הזו בעבורם. התעריף היקר שהבטחנו לשלם היה לבסוף זה שדחף את הסבתא לזרז את אחת הבנות לאחוז בסכין ולשחוט את העוף שנראה היה מתפנק בתנוחת תינוק על ידיי, לפני שהעסקה תתמסמס. הסכין הושחזה במספר שיפשופים על פינת הבטון של מדרגות הכניסה לבית, רגלי התרנגולת הוצמדו זו לזו, ואנחנו, מזועזעים מהמאורע, מתרחקים מעט מזירת ההתרחשויות, התחמקנו מהמקום. העוף השמנמן שהתכווץ מהשחיטה, הוכנס לקערת נרוסטה רחבה ונמוכה וקילחי תירס אדומים הוכנסו לכירה כדי לחמם מים למריטת הנוצות. כנראה שהעוני הוא הגורם לכך שלא מצאנו ולו גרגר תירס אחד על כל עשרות הקלחים שבערו באש אדומה תחת הסירים השחורים. מקשקשים, צוחקים ומצלמים אחד את השני תו''כ שהמים מתחממים ישבנו במטבח האפל. תינוק שהיה בבית והתעורר הצטרף לחגיגה בפוני שחור וזקור ובפנים מבוהלות. המים הרותחים נשפכו על התרנגולת, והסבתא ואחת הבנות החלו מורטות את נוצותיה ביסודיות ובמרץ רב תו''כ השמעת קולות כוויה מהמים החמים ושימוש במקלות אכילה סינים למריטה. קערת שמן עם תמרים צפים בתוכה הוצתה ע''י חתיכה בוערת של נייר עיתון אחרי שכ- 50 גפרורים לא הצליחו להצית בה אש ושאריות הנוצות נשרפו מעליה להשלמת מלאכת הניקיון. תו''כ הפירוק הוצאו מהעוף כמה ביצים שעמדו ממש בקנה ובין העור והבשר בלטו רקמות בצבע צהוב שמימיי לא ראיתי. בנוסף לעוף, הצטיידנו בק''ג קמח ומילינו מים. ממש כשעמדנו לצאת לדרך עמוסים ורעבים, גילינו פנצ'ר באופנים שלי- פנצ'ר ראשון אחרי 3000 ק''מ. פירוק מהיר של הציוד, הוצאת גלגל והחלפת פנימית ויצאנו עם אחת הבנות לראות את המשך השביל בו נמשיך מחר. שאלנו על תנועת רכבים על השביל ונענינו שיש כמה וכמה משאיות מדי יום. האופציה של לעלות על אחת מהן לטרמפ הייתה ריאלית, במיוחד משום שעלינו להגיע לעיר אורומוצ'י בתוך שבוע, עם ההצטרפות של לירון. ראינו את המשך השביל שהוערך ב- 60% טיב דרך ביחס ל-30% שניתנו לשביל עליו נסענו היום ו-100% ביחס לכביש 312 המלווה אותנו לאורך כל הטיול. השביל נראה טוב. חזרנו לכפר וממש לא התקשינו במציאת מבנה נטוש להעביר בו את הלילה. התמקמנו בבית של ממש עם דלת ובריח, גג שלם, אח לבישול וארובה. פינינו גזם שיחים שהוכנס פנימה כדי למנוע מאנשים להכנס, בדקנו שאין נחשים מהמפגשים המזדמנים של הימים האחרונים והתחלנו במלאכת הבישולים ג'ובו הכין ליבה על גחלים מעצים שאספנו בקלות בקרבת מקום, אורז עם בצל הוכן על הבנזינייה בתוך המבנה ואני הייתי אחרי על תבשיל העוף. שמן לא היה וביקשנו מהמשפחה של התרנגולת שתתספק אותנו והם שמחו לעזור. מדי פעם הגיחו גברים מפינות בתים שבין הרחובות הנטושים, שאלו שאלות, חייכו והסתלקו. הכפר ממש עומד על תילו בשלמותו ובסיבוב קצר במקום נראו כמה בארות יבשות עם מתקני שאיבה ושרידים לא ממש עתיקים של תעלות ומערכות השקייה מסועפות לשטחים החקלאיים. כשניסינו להבין מדבריהם של אותם גברים שפקדו את המדורה בערב מה קרה בכפר המוזר הזה, הם הסבירו שכולם הלכו לעיר הגדולה חמי, ברחו מהבדידות, מהעוני ומסוף העולם הזה. זו הסיבה שהכל ננטש כמו שהוא- כולם פשוט עזבו
פרקנו את חתיכות העוף השמנמן לחלקים קטנים והפרדנו מהעצמות. העוף בושל עם ירקות ופלפלים חריפים וכשישבנו לאכול כשהכל היה מוכן לאור נרות בתוך המבנה המארח שלנו, התברר שכנראה התרנגולת שבחרנו היתה אמורה להשתתף במשחקים האולימפיים של בייג'ין 2008 בשנה הבאה. התרנגולת היתה כולה שרירית ובריאה, איפיין אותה בשר מסטיק של תרנגולות חופש ואנחנו ממש התבעסנו שבכלל שחטנו אותה. הליבה יצאה מעט חרוכה אך הביצים שהתרנגולת הביאה עימה הוסיפו טעם טוב למאפה הבצקי שהזכיר את טעמם של טיולי מדבר בארץ. שקיעה יפה עם רוח מטורפת לגמרי ירדה על הכפר הנידח והשומם, עדרי כבשים חזרו מהמרעה ובלט בעבודתו אדם אחד שחפר במשך שעות בור באדמה, או אולי סידר את תעלות ההשקיה לחלקה שלו בתוך כל האבק והרוח הזו. לא יאמן שאנשים חיים כאן, מוקפים דרכי עפר ורחוקים יותר מ- 100 ק''מ לישוב הקרוב. באר מים מחזיקה אותם יום אחר יום, חיים על קמח ומאפי בצק לבנים. כמה בדידות. הילדים המעטים לא פוגשים כמעט ילדים אחרים בני גילם ומשחקים לצד המבוגרים שמתיחסים אליהם בהרבה סבלנות. איפה הם בכלל לומדים? חוברות לימוד היו מונחות על השולחן בסלון הבית בו התארחנו קודם לכן ואולי האמהות הן אלו שמלמדות אותם. בסה''כ גרים כאן 10 אנשים, בכ- 8 מהם כבר פגשנו. כשאחד השכנים הגיע לרתום את העגלה לטרקטור המקרטע שלו הוא אפילו לא ניגש להחליף מילה עם משפחת התרנגולת. ההתנהלות נורא מוזרה. בדידות שאי אפשר לתאר
היום רכבנו 27 ק''מ, כולם על דרך עפר זיפ- זיפית מחליקה ועיקשת במגמת ירידה חדה שלמרות הכל עדין דורשת מאמץ רב בפידולים נגד רוח פנים. רק ירדנו לתוך הבקעה הזו- איך לעזאזל אנחנו אמורים עוד לחזור ולטפס אל גובה הרכסים שסביבנו על דרכי העפר