חוצה אסיה באופניים - יומן פרק א

איזה כיף, סוף סוף רוח גב

הדבר הראשון שאנחנו עושים בבוקר הוא להוציא את היד מהשק"ש, לתת מכה על האדמה ולראות לאן עף האבק. הרוח הפכה להיות צד בלתי נפרד מהטיול והיא חורצת גורלות של ימי רכיבה שנעים לאחרונה בין עשרה למאה ק"מ. הלילה היה קר ביותר (לדעתי סביב מינוס שלוש), ואפילו הגחלים שקברנו מתחת למזרון לא הצליחו לחמם עד הסוף, למרות שבתשע בבוקר עדיין הייתה חמימות נעימה מתחת למזרון שלי.אחת שתיים החזרנו את מעט הציוד לתיקים ולפני שמישהו שם למעלה יתחרט ויחליט להזרים חזרה את כל האוויר הזה מזרחה יצאנו לדרך

המדבר הקיצוני והמרחקים הגדולים בין היישובים מחייבים אותנו להיסחב עם כמויות מים גדולות, בעוד שלושים ק"מ אמורה להיות נקודת יישוב והאופניים יחיסת קלות. יחד עם הרוח הדרך פשוט טסה - תענוג! רכסי גרניט לא גבוהים חוצים את הבקעה העצומה בקווים אלכסוניים ובכל פעם שהכביש מגיע אליהם, יש עליה קלה, מבתר חצוב בראש הרכס ואז ירידה וחוזר חלילה. השמיים בהירים יחסית האוויר נקי וכמעט אין גבול לשדה הראייה. נזכרתי לפתע בשמיים האפורים של ימי הרכיבה הראשונים באזור שיאן וכמה כיף שהם התחלפו

עברנו ליד חבורה של סינים שהעבירו בשרשרת מיד ליד סחורה רבה ממשאית שנפלה לתעלה למשאית חלופית. הכבישים פה ארוכים כ"כ ובטח הבעיה של נהגים רדומים נפוצה מאוד. החבר'ה החרוצים עבדו במרץ ונופפו לנו. אחד מהם היה לבוש מדי צבא כמו הרבה חבר'ה לאחרונה (ללא כל קשר לצבא לדעתי). תמיד מסקרן מה לעזאזל הם מובילים שם מתחת ליריעות הפלסטיק האלה. המשאית בתעלה הובילה אולי אלף זוגות אופניים

אחרי שלושים ק"מ הכביש נכנס לערוץ של ממש עם סלעי גרניט אפורים ומעוגלים שמזכירים מאוד את הסלעים של העמקים בהר הגבוה בסיני. שני שלטים עם כיתוב בערבית מופיעים פתאום ועוד כמה גרפיטים גם כן באותיות ערביות, והגענו לשינגשינגשיא, נקודת המעבר בין מחוז גאנסו למחוז שינג'יאנג

איזה מקום פסיכי! זה פונדק הדרכים הרחוק ביותר מנקודת יישוב שראיתי אי פעם. מאתיים מטר של גסט האוסים לנהגי משאיות עייפים ואחראים שלא רוצים להירדם על ההגה ומעט מסעדות שפשוט עומדים באמצע שום מקום. אפילו עץ אחד אינו נטוע שם, ואלמלא הכביש, המקום הזה פשוט לא היה קיים. פשוט יצרו נאת מדבר בניגוד לרצונו של אלוהים, ואנשים מקיימים את עצמם שם, גם בארץ יש לצבא נטיה לעשות את זה אבל למרחקים פה יש קנה מידה שונה ובכל זאת, צבא זה משהו אחר מכמה בעלי מסעדות, תחנת משטרה, ועוד כמה. את המים הם שואבים מהערוץ שבו הגענו ומרתיחים אותם שיהיו ראויים לשתייה (בדיוק כמו בכל מקום אחר בסין). הנוף מסביב יפה מאוד, הרים מעט יותר משמעותיים מתרוממים מתוך הבקעה, וסלעים של ממש בונים את הקרקע לשם שינוי ולא רק סחף אין סופי. מאחורי הגבעות הקרובות לכביש מתעופפות כמויות אין סופיות של נייר טואלט ושקיות ניילון תפוסות על השיחים. משאיות רבות חונות על מתחמי העפר בשני צידי הכביש וכל נהג מוציא מעט מהמטען שלו ומחלק לחברה. נהג אחד לנו במתנה שקית של בוטנים מהעונה שעברה שהיגיעו ממחוז חונאן (ארז אמר שהבעלים של הבוטנים עשה עבודה טובה בשמירה שלהם השנה, וטעמם היה באמת מעולה), אחד שלף כמה גלילי ניירות טואלט שהיגיעו גם מקיבינימט, משאית עם אספקת ירקות הגיעה בערב, אחד הוביל זרעי פרחים, משאית אחת עם 12 טרקטורים עליה, אחת עם סוס של משאית על הבאגאז' שלו, עוד משאית עם אופניים, מלא משאיות עם מסריחות עם חזירים, אחת עם מכוניות ועוד המון המון דברים שלפעמים אני שוכח שצריך להוביל כדי שיהיו בכל מקום. מסתבר שמחיר של צמיג משאית נע בין אלף שש מאות לאלפיים שש מאות יואן (יואן אחד זה שישים אגורות). צמיג טוב לדברי הנהגים מחזיק מאתיים אלף ק":מ (אההה... כניראה שהחשבונות האלה הם ההסבר לכמויות הפנצ'רים האין סופיים שרואים פה כל הזמן)

התיישבנו במסעדה אחת לאכול צהריים וביקשנו לחבר את המקרר לחשמל (שאגב מגיע הנה דרך מתקן לוחות סולארים שממוקם בכנסה ליד תחנת המשטרה) כדי להקפיא את הבקבוקים. השן התחתונה של התקע (זו של ההארקה) הייתה מעוקמת כיוון שהחיבור היה רק לשתי שיניים ולא היה לה את המחבר המתאים, הנורה האדומה הקטנה בפינת המקרר נדלקה, השארנו את הבקבוקים, אכלנו ארוחת צהריים והלכנו לישון שנת צהריים יחד עם הנהגים באחד החדרים במקום, אמרנו לסבתא בעלת המקום שנחזור בשעה שש לסיבוב נוסף של אוכל ונאסוף את הבקבוקים

כשחיפשנו גסט האווס נתקלנו בבחור אחד מעצבן שסירב לתת לנו להיכנס ורק פיצח גרעינים, מרוח על ספסל בצורה מעצבנת ומעיף את הקליפות בלי להוריד את הראש ביריקות מרגיזות ועושה תנועות עם היד, כשלידו חבר שלו נקרע מצחוק. לא בזבזנו יותר מדי זמן עם הבחור הזה ופנינו לגסט האווס אחר וחביב

בחדר היו שלוש מיטות עם המצעים המטונפים ביותר שראיתי מימי. שמיכות צמר סנטטי לבן, שחורות מרב לכלוך וכריות שטוחות אפורות עם כתמים חומים בהירים כאילו נשפך עליהם קפה עם קישוט של פרח רקום עליהם שעושה אותן מאיזו שהיא סיבה עוד יותר מטונפות. בזהירות, לי לגעת בכלום נדחפנו לתוך הסדינים שלנו מהבית ומהר מאוד נרמדנו

חזרנו בשש למסעדה לאסוף את הבקבוקים הקפואים ולאכול ארוחת ערב. הסבתא דרשה ארבעים יואן עבור הבקבוקים הקפואים. צחקנו, אמרנו לה עשר, היא צחקה גם וסגרנו על חמש עשרה. המסעדה היית בבעלותה של הסבתא הקשוחה ושני נכדיה

בפינת המסעדה הייתה טלוויזיה שבטח לא כיבו עד עכשיו, על ערוץ

CCTV2

, ערוץ של חדשות וסדרות טלהנובלות סיניות. במהדורת החדשות הראו פושע מדופלם כבול באזיקים וכל מיני פראמים חוזרים שוב ושוב של חוקר משטרה אחד פותח תיק שבתוכו יש ערימות ענק של שטרות של מאה יואן, ושוט של שוטר סיני מצוחצח שנראה מאוד גאה מתראיין במשרד שלו, כשברקע דגל הרפובליקה, אדום עם כוכבים צהובים. אבו מאזן הופיע פתאום על המרקע בסוף העולם הזה, ואחריו אולמרט, תאונה גדולה של משאיות ושוטר עם קסדה מהודקת שמסתירה לו, יחד עם הרצועה שיורדת לסנטר, יותר מחצי מהפנים, ראיון עם מנהל של איזה שער תשלום (כזה שאנחנו רואים כל הזמן) שמציג את החידושים האחרונים בתחום שקילת המשאיות וייעול ההעלאה של המשאיות על הכבישים. פיצוץ ענק של תחנת כח ושתי ארובות עצומות כמו של בית הזיקוק של חיפה ועוד ועוד... שעה שלמה ישבנו לבד במסעדה, עד שקמנו להחליש אותה בעצמנו

לטבחית המרכזית (הנכדה), היה חיתוך דיבור מאוד יוצא דופן. לא מספיק שהיא מדברת סינית, שזו שפה שיש לה תנועות שפתיים מגוונות מאוד בהשוואה לשלנו, אצלה היא ממש הקצינה את העסק. היא ממש משכה את השפתיים אחורה, וכיווצה את הלחיים וביטאה כל הברה בנפרד כשפרטה לנו את התפריט. המשכתי שוב ושוב לשאול אותה שאלות כי היה כיף להביט על פניה כשהיא מדברת. היא לבשה נעלי בד אדומות מרופטות, סינר ירוק, חולצת פסים אופקיים ומכנסיים ירוקים. היה לה בלוק משהו מאוד חמוד ומסכן ביחד.היא לא הוציאה את הידים מכיסי הסינור שלה כל זמן שהותנו שם חוץ מבשביל לבשל ובשביל לקלף פלפלים חריפים. צחקנו איתה מעט ואז סופית נהיינו חברים. היא פנקה אותנו בעוד ועוד משפטים בדיבור אדיר ומעט מפגר. הדיבור שלה גרם לכל משפט להיות מלא כוונה. היא ספרה לנו שהם מהעיר או ווי ושמחה לשמוע שעברנו שם והתרשמה מאוד כשעשינו לה תנועות של סוס דוהר, שזהו סמלה המסחרי של אוו ווי, עקב סוס ברונזה מפורסם שמצאו שם שמפיע היום בתור סמלו של משרד התיירות הסיני.חוץ מהנכדה (בת עשרים ואחת) היה גם נכד. בן זקונים בן שמונה עשרה, עם פוני שחור חלק שלא מחק את החיוך כל הזמן, בצהריים ובערב (ואני מניח שגם כרגע הוא מחייך), שרץ לכל מקום שהסבתא בלבוסטה ציוותה עליו. בתמונה שצילמנו רואים אותם נתלים בהערצה על הסבתא שלהם והיא משלבת ידיים בהחלטיות עם עיינים פתוחות ונרגשות

אחרי המקום המוזר הזה נסענו עוד שבעה ק"מ מוכנים לנסיעת לילה. הנוף נהייה פתאום נורא יפה. הכביש התפתל בתוך עמק צר עם מצוקים גבוהים מכל כיוון. מצלעות, דייקים וסלעים של ממש בהמון גוונים נחשפים סוף סוף. קצת צורות לגוון מעט את המונוטוניות של השבועיים האחרונים. השמש בדיוק שקעה והחלטנו לעצור ולהמשיך מחר כדי לא לפספס את הנוף
ירדנו מהכביש. למרות שהיום יום שישי אי אפשר היה לשלוח שבת שלום הביתה כי מאחורי הרכס מימין במקום שבו לא שמעו ולא ראו את הכביש כבר לא הייתה קליטה