חוצה אסיה באופניים - יומן פרק א

התעוררנו לבוקר של הצטיידויות אחרונות לקראת היציאה. את מכנסי ה"חתיכות" שנקרעו בתחתית השרוול מהרכיבה העירונית, לקחנו לתיקון אצל תופרת ברחוב השוק המרכזי בעירנו- אנשי. סיבוב בסופרמרקט הוליד שקית גדולה של שוקולדים ומתוקים להמשך הדרך שאת טיבה אנחנו לא יודעים, ובשל כך, גם משך זמן הרכיבה לא ברור עד עיר היעד הבאה- דונחואנג. הצטיידנו בהרבה מים ובשפע של אוכל וישבנו לאכול ארוחת בוהורים במסעדה מקומית המגישה צ'או מיין- איטריות בצק בעבודת יד בתוספת רוטב בשר מיוחד שהופך את המנה השיגרתית לבעלת אופי בולונזי, ממש איטליה ברחובות אנשי. תיקון המכנסיים שנמשך כשעה וחצי של עבודה נטו עלה 3 יואן (כ- 2 שקלים) ובשל חריצותה של התופרת והשקעתה היחודית עשינו אותה מבסוטה לשבוע שלם בטיפ קטן. בדרכנו אל מחוץ לעיר מוכרים רוכלים שלל דברי מאפה- לחמים צבעוניים ותפוחי שמרים בצבעים של חום ולבן, פיתות ענק מלבניות ועוד בצקים מקושטים בקפידה ויפים לעין.... יצאנו מצוידים היטב למספר ימי רכיבה עם קרח מלא בצידנית, שפע אוכל וסוכרים

שוב מולנו נושבת רוח פנים בדרכנו אל האזורים החקלאיים שבפרברי העיר. בשלב בו גם האזורים הירוקים החלו להיות בשולי הדרך, החלה הרוח לנשוב בעוצמה שהאטה את ההתקדמות במידה כזו שהמאמץ המושקע היה אדיר והרכיבה ממש לא מתקדמת. אוטובוס שעשה דרכו מהעיר אנשי, ממנה יצאנו, אל עיר היעד שלנו, דונחואנג עצר מיד אחרי שהבחין בנו ופרק מתוכו שישה סינים שהחלו מצלמים אותנו בהתלהבות של ממש. המפגש איתנו ריגש אותם מאוד וכעדות לכך, ניתן היה לספור שם קרוב למאתיים תמונות שצולמו שם איתנו- הרוכבים מול הרוח, בסופות האבק והחול בכביש ריק מאדם, כשלפנינו עוד 100 ק''מ של שממה. הם ודאי יגיעו ליעדם שהוא גם יעדנו בתוך שעת נסיעה אחת ואילו לנו, כך קיווינו זה יקח לכל היתר יומיים, הכל תלוי לאן ינשבו הרוחות. הם מסרו את שם המלון בו יתארחו והשביעו אותנו שניצור קשר כשנגיע בכדי שנפגש שוב. נפרדנו בנפנופי שלום כשבעיננו אבק שהרוח מרימה ממרחבי המדבר ועיניהם מאחורי הזגוגיות הכהות והממוזגות של האוטובוס

הרוח נהפכה לבלתי נסבלת. החלטנו לעצור ולקוות שזו תרגע. בצד הכביש ניתן היה להבחין במחפורת אותה יצר טרקטור, ובמרכזה (כ- 3 מ' מתחת לפני הקרקע) חפורה באר חרבה בעומק של עוד כ- 7 מ' (סה''כ 10 מ' מתחת לפני הקרקע), מדופנת בבטון יצוק במעגלים וסולם ברזל מאפשר גישה לתחתיתה. למרות שאין מים בבאר אנחנו עדין נוסעים בשוליו הדרומים של האזור החקלאי, כך שכנראה מי תהום גבוהים מצוים כאן לרוב, בעיקר מצפון לנו- בתוך שטחי הפאלחה. החלטנו לחנות לזמן מה בחורשת עצים סמוכה שהחלה ללבלב בעלים צעירים ורעננים ולבחון אופציה של רכיבה בלילה כשהרוח תרגע. אספנו עצים והרתחנו מים לקפה על מדורה, בוחנים בכל רגע האם כיוון העשן מקבל תפנית ומקווים שיהפוך בהקדם ממגמתו מזרחה למגמה מערבית. הרוח משחק בעשן בעוצמה, הוא מסתובב ומשנה מעט את מגמות הצפון והדרום שלו, אך תמיד נשאר בכיוון כללי ועיקרי מזרחה- לא טוב לנו. החורשה בה עצרנו תוחמת את כל שטחי החקלאות מצידם הדרומי והיה אפשר להרגיש בשטחי הפאלחה בתנועה ערה של חקלאים, תושבי כפר סמוך עובדים בשדות. אחד הפלאחים שהגיע לקראתנו עם את על כתפו (בהחלט וייתכן שבעזרתה הוא מפורר רגבי אדמה בשטח של 20 דונמים) התיישב לצידנו לכמה דקות ואמר שהרוח תיפסק רק בבוקר למספר שעות והמליץ לאפסן את כל הציוד מפני האבק שמכסה וחודר לכל פינה בלי שמרגישים. למרות הפסימיות שהציג, אנחנו האמנו שבלילה יהיה אפשר לרכב, הרי לא תיתכן רוח כזו במשך כל הלילה

קבוצת פועלים וטרקטור רחוק ומעשן תפסו את עיניי ויצאתי לבדוק מה הענינים שם. בדרכי אליהם הרוח היתה חזקה עד שהכבידה על ההליכה. כל צעד על הטרסות שבין החלקות החקלאיות המלאות בפודרה מדברית שניטחנה היטב תחת גלגלי הכלים השונים העוברים שם, העלה עננת אבק שנסחב צמוד לפני הקרקע למרחקים גדולים. בהגיעי לפועלים, הבחנתי בעשרה עובדים, מתוכם שלוש נשים, המשקמים את תעלת ההזנה המרכזית דרכה מוזרמים מים המציפים ומשקים את החלקות שסביב בעונה היבשה (העונה שבפתח). התעלה בנויה בצורת טרפז הפוך המדופן במרצפות גדולות שבינהן יוצקים בטון מלכד ומדביק, כדי שהחול המישר את אותן מרצפות לא יסחף ויסתום את התעלה. הבטון דליל ועני במלט. החצץ הוא חומר מקומי שנאסף ומסונן ברשת גסה. אזור זה של התעלה היה יבש ממים והתעלה נמשכה על פני קצת פחות מקילומטר אחד. עומקה כמטר, והיא מסוגלת להעביר כמויות מרשימות מאוד של מים בשעת הצורך. הרוח העזה הנושבת כבר מספר שעות צבעה את ריסי הפועלים שבתעלה בלבן ועיניהם הדומעות והעייפות מאבק היו פחות חביבות משציפיתי. החלטתי לצעוד במעלה התעלה ולחפש את באר המים. השיפועים אפסיים וכנראה שכבר כמה מאות שנים נמצא הפלס בשימוש אצל משפצי האמות המדויקות האלו. כעבור כ 500מטר הגעתי לבאר, שכצפוי, הייתה בשיא הגובה וממנה זורמים מים לשתי תעלות בכיוונים שונים שתחילתן בדיוק על קו פרשת המים המפריד בין שתיהן. צינור עבה של כ- 12 צול, מזרים מים בעוצמה ובלחץ אל התעלה שמשכה מערבה. מוזר מאוד, אך את הבאר עצמה לא ראיתי. אין משאבה על פני השטח אך עמוד חשמל ושנאים גדולים מורידים כבלים מוגנים אל מתחת לקרקע משם יוצא הצינור הגועש- איפה עמיקם בכר? בדרכי חשבתי שמעניין לברר איך מתחלק הנטל שבשיפוץ התעלה, מי עובד יותר ומי משלם יותר? בהתאם למרחק? לצריכת המים? מיהו בעל הבאר והאם בימי קדם היתה שיטה של שאיבת מים מבארות לא ע''י אדם ודלי אלא משהו מתוחכם יותר כמו בארץ- בארות אנטיליה? על כל השאלות האלו יהיה ניתן לענות רק עם סינית טובה משלנו. מהבאר יצאתי לסיבוב בשטחים המעובדים שמוכנים לזריעה אחרי החריש. בתוך תעלות ההזנה המשניות המחברות בין התעלה המרכזית והחלקות נטועים עצים, אותם עצים המשמשים כקורות העץ המרכזיות עליהם נשענים גגות הבתים בהם התארחנו עד היום. שטח התעלה לא יכול להיות בשימוש חקלאי ולכן זהו מקום אידיאלי לגידול העצים הללו "על הדרך" ולהרוויח עוד כמה גרושים כל 15 שנה, כשהגזעים עבים מספיק ואפשר לכרות אותם, המיקום מתאים ביותר במיוחד משום שהעץ נגזם ומכוון לגדול לגובה וכמה שיותר ישר- בשביל קורות העץ. מי הבאר היו צלולים וקרירים וטעמם טעם מעט מלוח, כטעם מי מעינות בנגב, אפשר לשתות, הטעם קצת אחר. מילאנו מים לארוחת ערב ולהמשך הדרך ואכלנו ארוחה מפוארת של ווג' קארי ואורז, מעשה ידיו של ג'ובו. הרוח נרגעה מעט ומגמת העשן פנתה לעיתים לכיוון הנסיעה שלנו,משמע, רוח גב עדינה

עלינו על כל ציוד הלילה- פנס קידמי עם אלומת אור עוצמתית, פנס אחורי אדום, חליפות עליונות זוהרות פנס שרוול מהבהב ושפע של מחזירי אור על האפנים והתיקים. מרחוק נראו האפנים כגוש אור בולט במיוחד שאי אפשר שלא להבחין בו. בכביש כמעט ואין תנועה. התחלנו לרכב בשעה 22:00 עם רוח פנים עדינה ובמהרה הגענו לשער תשלום על הכביש השומם. סיני בעל פני ילד שאייש את העמדה נבהל מעט כשראה אותנו אך בישר לנו שלפנינו עוד 100 ק''מ ליעדנו. התחלנו בדרכנו והחלטנו על עצירת רענון כל 20 ק''מ. הרכיבה עוברת מהר, מזג האויר נעים בחוץ. הילות של אורות רכבים נראות כרבע שעה לפני המפגש איתם והחשכה כל כך מוחלטת שאין תחושת מיקום או מרחק ואין אפשרות להעריך דבר. הרכסים שבצד הכביש נראים לפעמים נמוכים ובמרחק נגיעה ולפעמים רחוקים וגבוהים. את הירידות והעליות הקלות שבמגמת הכביש ניתן להרגיש רק בזכות עוצמת הפידול והרפיית השרירים. אין ירח. חושך מוחלט מקצה לקצה. אין לנו כל מושג איך נראית הקרקע שבצד הכביש- שטוחה, סלעית או בכלל חולית. מה שבטוח הוא שסביבנו פלטה מדברית רציפה וארוכה. בכל 20 ק''מ התרעננו בשוקולדים והפתעות מענינות אחרות ואחרי 50 ק''מ נאלצנו לעצור להרמת הסוכרים ע''י בטטה ומנוחה קצרה. בשעה 04:30 החלטנו לעצור אחרי כ60 ק''מ של רכיבת לילה ולהמשיך בבוקר בכדי להנות מהנוף שסביבנו שלא ראינו בכלל עד עכשיו. נכנסנו לישון בגשרון תחת הכביש, שמנקז לתוכו ערוץ מדברי רחב למשפך מרוכז של מעבר מים צר תחת הכביש. כנראה ששיטפונות פוקדים בחורף את האזור ובדרכנו הבחנו בעשרות משפכי ערוצים שכאלה, בנויי בטון, המעבירים את המים תחת הכביש בלי לגרום לנזק מעוצמת זרימת השיטפון. שוב היינו עדים לתופעה שרק התשתיות הסיניות יכולות לבנות- השקעה ומקצועיות ברמת הגימור לפרטים הקטנים בכביש סוף עולם בדרך מדברית. 30 שניות מהרגע שהשק''שים נפרשו ושנינו ישנים כתינוקות. בבוקר כשהתעוררנו היינו שנינו כל כך עיפים עד שנדמה היה שאפשר לקחת את השק''ש בתוכו אנחנו ישנים בלי שנרגיש

בשעה 09:30 המשכנו ברכיבה, פלטה מדברית וחומה ללא כל סימני חיים סביבה ליוותה אותנו ב- 20 הק''מ הראשונים עד שהבחנו במבני התעשייה הראשונים שבפאתי העיר. שוב רוח פנים מתנגדת להתקדמותנו מערבה. מתי כל הרוח הזו חוזרת חזרה? בהדרגה התחלנו להבחין במדבר המתעורר לחיים. נאת המדבר המיוחלת עליה נבנתה העיר דונחואנג מתחילה לתת את אותותיה בכפריים סקרנים המתבוננים בנו מגיחים מן המדבר הסמוך כמו שודאי הבחינו אבותיהם בשירות הגמלים שנכנסו לנאת המדבר בימי קדם. הרוח מתחזקת ואפשר כבר לראות חקלאות של ממש- חממות, פלאחים, תעלות מים, טרקטורים, עצים בלבלוב ראשוני ועצים נשירים חשופי שורש מוכנים לנטיעות המובלים ע''י אופנועי שלושה גלגלים בין חקלאי לחקלאי. בולטת מאוד היתה תחנת אוטובוס, קלועה מזרדי עצים ומקש שצורתה צורת איגלו ותפקידה לתת מחסה מהרוח שלא פוסקת לרגע בזמן ההמתנה לאוטובוס. ככל שאנו מתקדמים ליעדנו, הולך ומתעצם האזור החקלאי עד שהכל סביב נעשה מעובד ומלא בפלאחים חרוצים של תחילת העונה. ישנה תחושה מתעצמת של כניסה אל תוך החיים, אל תוך נאת המדבר שהיא מרכז הקיום של האזור, תחושה שרק בהתקדמות איטית ובעיניים שיש להן זמן לבחון את צידי הדרך ניתן להרגיש בה. נראה שגם מובילי שיירות המשי הרגישו כמונו בכניסה ההדרגתית לעבר מקור המים- מרכז החיים של פעם שבזכותו קיים גם מרכז החיים כיום למרות כל היכולות הטכנולוגיות וכששיקול זמינות המים אינו רלוונטי בעידן של ימנו. שוב שיטת ההשקיה היא בהצפות אך הפעם בדרך שונה מזו שהכרנו. צינורות עבים קבורים מתחת לפני הקרקע ובתוכם לחץ מים גבוה. כל כמה עשרות מטרים בולטת בטונדה שבראשה בורג שכשהוא נפתח פורצים המים החוצה ומציפים את החלקה. איך מתבצעת שיטת המעקב אחרי צריכת המים? האם גם להם יש את העמיקם בכר שעובר עם קלסר ביד ומוזיקה באזנים בין השיברים השונים ורוטן על זה ש"אתם בכלל "לא מתקלחים

החקלאים חביבים וסקרנים לגבינו, מחייכים ובאים לשאול בשפה שאני לא מבין אבל כבר מתורגל וממושמע עונה על שלושת השאלות שנשאלות בד''כ: לאורומצ'י, הגענו מהעיר שיאן ואנחנו מישראל

העצים הנשירים, ערומים מעלים אך פורחים בססגונית בלבן ובסגול צפוף שעתיד להפוך לתפוחים, משמשים אגסים ושזיפים, ניצבים בתוך חלקות קטנות ומטופחות לצד תעלות מים ומגלשות הצפה, הכל בנוי לתלפיות ויפה לעין

לאט לאט אנו נכנסים לתוך העיר. שער פגודה מקושט ויפה מקבל את פנינו. מדרחובים ססגוניים הומים ותוססים, צבעוניים מפירות יבשים, מכובעי תרבוש מוסלמים לבנים ומכאלה הרקומים בגוונים שונים, איטליזים למכביר וחיים של ממש שמקורם בימי קדם סביב נאת המדבר וכיום בעיקר סביב מוקדי התירות שבאזור המורגשים היטב בעיר. עייפים אך עיקשים במציאת מלון עם מקלחת חמה ובמחיר הוגן אנו מסתובבים בעיר עד שלבסוף מצאנו. יצאנו לאכול, השלמנו הרבה שעות שינה ויצאנו לסיבוב בעיר הססגונית המוארת והמקושטת עם ערב

חווית הרכיבה והכניסה לעיר, הרכיבה ההדרגתית לעבר מוקד ומרכז נווה המדבר מתוך הריקנות והשממה המדברית היתה תחושה מיוחדת במינה שרק באפנים ניתן לחוש (אולי גם על גמל כחלק משירת משי ארוכה מערבה). בקטע הרכיבה ב- 24 השעות האחרונות רכבנו 119 ק''מ.