חוצה אסיה באופניים - יומן פרק א

(יואב)
החורשה הקטנה שבה ישנו ממוקמת בין שדות רבים. כשהתעוררנו כבר היה בכל שדה זוג עובדים. מעניין אם אלו זוגות נשואים, אם כן, מעניין מה זה עושה לזוגיות שלהם תהיתי. בכל שדה עבדו זוג או שלישיה, הגברים עפ"י רוב עושים את העבודות הפיזיות הקשות יותר (למרות שבפרוש לא תמיד). הנשים זורעות, חופרות גומות, מרימות תלוליות קטנות, בעוד הגברים חופרים קטעי אדמה קשים, מתעסקים עם המכונות או מלווים את הבהמות. הם היו כ"כ עסוקים עד שלא מצאו פנאי לעצור ולבהות בנו כמו כולם, הם מביטים רגע ואז פונים חזרה לעבודה. קשת הגילאים בשדות היא מעשרים וחמש (לדעתי)עד מאה שלושים (ככה לפחות זה נראה). ילדים בשעות הבוקר בדר"כ אין. השפה שבה מרכלות הנשים זו עם זו נשמעת כבר הרבה יותר רוסית ערבית תורכית מאשר סינית, אבל את טון התרנגולות שחל בכל שיחה של שתי נשים ומעלה בסיטואציות דומות, קל לזהות, אפילו עם המבטא הכבד

אספנו את הבקבוקים שהשארנו להקפאה אמש והתיישבנו לאכול. הבוקר היה קריר ביותר ואדים רבים הצטברו על חלונות המסעדה מבפנים. בשולחן שלידנו ישבה אישה זקנה שהסתפקה בביצה קשה עם מלח בחצי יואן. עשה רושם שהיא ענייה מאוד, אבל משהו בהתנהלות שלה עורר כבוד והיא לא נראתה מוזנחת כלל. היא לבשה חליפה כהה עשויה בד גס בגוון כהה ואחיד ונעלה נעלי סירה סיניות עם פרח קטן בקצה. בשלב מסוים היא קמה, פנתה אלי בפניה רבת רושם ושאלה אותי בחיוך גדול מאיזו מדינה אנחנו ולאן פנינו. היא הסתפקה בתשובות שלי, הביטה מבט ארוך ובוחן באופניים המגושמות שעמדו בכניסה והלכה

מסעדה מוסלמית טיפוסית - המתחם כולו בנוי כמסדרון ארוך שמחיצה מפרידה בין המטבח לחדר האוכל, בו פזורים שבעה שולחנות אוכל ושולחן דלפק בכניסה בו אפשר לאסוף קופונים של המנות הרצויות. בשולחנות יש מן קרש תמיכה נוסף בגובה הירך שלא מאפשר לאנשים גבוהים כמונו להכניס את הרגלים בכיף מתחת לשולחן, וכל פעם שאני מתיישב אני שופך לפחות חצי מהמים הרותחים בכוסות הפלסטיק החד פעמיות שמוגשות מיד עוד לפני שהזמת את האוכל. מימין הייתה מראה גדולה מאוד עם שרשרת פרחים מפלסטיק על חלקה העליון, שקצותיה משתלשלים בשני פסים אנכיים משני צידי המראה. מצד שני, על הקיר, ישנה תמונה ענקית של סלסלה אלגנטית מלאה פירות, עוגה מסוגננת , כיכר לחם פריכה, נתח חמאה עם סימני שיניים שסכין השאיר עליו וסכו"מ מצוחצח. וכמו תמיד, אין שום קשר בין התפריט לתמונה. מהמטבח עולים אדים כמו מהר געש פעיל לפני התפרצות וריח חריף של בצק חמוץ עומד בחלל החדר. הטבח לבוש חולצה לבנה מתחת לסינור כחול,שרוולי גרב כחולים וכובע לבן וקצר כמו של טבח, שמתחתיו מבצבץ שיער שחור וחלק להפליא

ישבנו במסעדה עד אחת בצהריים. כל זמו שהותנו שם, אנשים ישבו ואכלו תוך כדי שהם עושים קולות בלתי נסבלים של שאיבת אטריות. קולות שנשמעים כמו סצינה גסה בסרט כחול. קולות מגעילים ולא מנומסים בלשון המעטה. כולם פה עושים את זה וזה פשוט בלתי נסבל!! הם עובדים עם המקלות הפרימיטיבים האלה, דוחפים את כל הראש אל תוך הצלחת, מרימים ערימת אטריות אדירה, ובמקום להסתפק בה ולחתוך אותה באלגנטיות עם השיניים, הם מוצצים את החבילה העצומה הזו עוד קצת למעלה ורק אז חותכים. כשיושבת חבורה של 4 אנשים ועושה את זה כולם סביב שולחן זה יכול להעיר את המתים. בשלב מסויים, הגיעה חבורה של שלושה גברים שאחד מהם הביא את הבת הקטנה שלו. הילדה, שחיקתה את מעשיהם של אביה וחבריו, פשוט חצתה את כל הגבולות. אם אני הייתי אוכל ככה אמא שלי כבר הייתה זורקת עלי את הטרמוס בצבע סגול בהיר שעמד על השולחן. בשלב מסויים זה נהיה כבר מגוחך ופשוט התחלנו לצחוק. כל תהליך מציצת האטריות הזה לא נראה להם אפילו טיפה לא מנומס, בדיוק כמו לבהות בך תוך כדי שהם מפצחים גרעינים ולזרוק את הקליפות למאפרה על השולחן שלך, לצעוק עליך בטון היסטרי כשאתה שואל שאלה פשוטה, לזרוק חתיכת טישו משומש על רצפת המסעדה או לירוק בתוך חנות אינטרנט קפה. משום מה לי זה נראה לא בסדר

המשכנו. הדרך בתחילה מישורית חלוטין. כפריים בצידי הדרכים מעמיסים ערימות חציר על טרקטורים וילדים משחקים עם החיפושיות לידם. כעבור 20 ק"מ פתאום מגיע המדבר. רכס הרים רם מתנשא מצד שמאל, גבוה גבוה. הרי גרניט יפים שפסגותיהם מושלגות. אלו המורדות הצפוניים של הרמה הטיבטית האדירה במחוז צ'ינג חאי שמפריד בין מחוז גאנסו (שלנו) לטיבט עצמה . מימין - מדבר אמיתי. מישורים שנמשכים עד מעבר לכל דמיון אפשרי ואפילו קווי המתח האין סופיים נעלמו מן העין - מדבר של ממש. מדי פעם עוקפות אותנו משאיות שנראות כמו מפלצות, עמוסות לעייפה, ולפעמים אנחנו עוקפים אותם. זהו שוליו של מדבר גובי, המדבר השני בגודלו בעולם שרובו משתרע על שטחה של מונגוליה, שרחוקה מאיתנו כ 300 ק"מ צפונה

אחרי שלושים ק"מ הכביש פונה שמאלה ונכנס במעלה ערוץ אל תוך רכס קטן. הערוצים מסביב מזכירים מעט ערוצים ליד כביש הערבה. על ראש הרכס מימין ישנו מבנה גדול ולא ברור שקשור לדעתי לחומה הסינית שמלווה אותנו כבר כמה ימים בתור סוללת עפר אין סופית פרוצה לגמרי, פעם מימין ופעם משמאל

מלבד תחנת דלק וכפר קטן בו מילאנו מים, לא היו יישובים כל היום. מעט לפני שהתמקמנו, חצינו ערוץ עצום שפילס את דרכו ברכס הענקי ופרץ את דרכו החוצה ברוב הוד והדר. גשר של כמאה חמישים מטר הפריד בין שתי גדותיו, ומשב רוח עז טס בעמק הנחל והיכה בנו כשעברנו מעליו. לא ראיתי אפילו שיח קטנטן בערוץ העצום הזה

ישנו בסוף בבקתה קטנה משמאל לדרך, בין הכביש למסילת הברזל. באזור אבן דרך 2875 בגובה 1770 מטר. היתה שם קבוצת בקתות נטושות ואחת מהן ענתה על הדרישות: מקום לשני מזרונים, ערימת תיקים, ושני זוגות אופניים. ערב שישי עם שירים ישראלים יפים ונעימים. מהבקתה שלחנו הודעות שבת שלום למשפחות היקרות והרחוקות, הרחק הרחק מהבית