חוצה אסיה באופניים - יומן פרק א

מלח וחמאה בתה פמירי

בתו של ראש העיר בפמיר פונה אלנו בנימוס ושואלת עם אנחנו רוצים תה טרדישיונל פמיר. תה מיוחד ששותים בפמיר, מה שנחשף לנו בפעם הראשונה בביתה של המורה לאנגלית באליצ'ור ואחר כך גם במקומות נוספים. י

לא מכובד לסרב להצעות מסוג זה, מה גם שאי אפשר, והתה כבר בדרך. מגיע תה לבן שלא מנבא רעות, נראה כמו תה אנגלי רגיל עם חלב. עוד בטרם הספקנו ללגום, והנערה מגישה לנו קוביות חמאה. נבוכים מהסיטואציה הלא ברורה, היא ממשיכה בהדגמה ומכניסה קוביה לתה, עיני ופי נפערים בפליאה. י

יואב מעז ראשון ומכניס גם הוא קוביה לתה ולוגם. פניו מתעוותות ולדבריו יש מלח בתה. לקח לי עוד דקות ארוכות עד שאזרתי עוז ללגום מעט תה טרדישיונל פמיר, שמורכב מחלב עזים חמאה ומלח. י

מי צוחק על מי בפמיר

אנחנו יושבים בזולה יפה, מעט לפני חורוג, ולפתע מגיחה קבוצת נערים נעמדת ובוהה בנו, ארז לא מתבלבל מסב את תשומת לבי, מצביע עליהם ומתחיל לצחוק. י
כשהילדים נוגעים לארז באופניים ומתעניינים מה זה הספידומטר, מנסים את המקשים, שואלים היכן לוחצים ומה כל הכפתורים האלה, הוא מקיש לילדים על האף, מושך קלות באוזן ומתפעל בקול מהיצור האנושי. עכשיו כולם צוחקים ולא ברור מי מסתכל על מי, ומי כאן עוף מוזר ושונה בנוף המקומי. י

כדור עף בהרי פמיר

בדרכנו בפמיר היו הרבה מגרשי כדור עף, נראה שזה ספורט לאומי. אני תוהה מדוע דווקא כדורעף. יואב סבור שפשוט אין מקום למגרשי כדורגל גדולים בפמיר, הערוצים צרים מידי ואין שדות פתוחים בגודל המתאים, וודאי שאין כסף להשקיע במגרשי כדורסל יקרים. זו השערה בלבד אתם מוזמנים להציע רעיונות נוספים. י

החמאם הפמירי בג'לונדי

יש שלב בחייו של גבר יהודי, שהוא מגלה שרובו המוחץ של העולם אינו נימול, ומאוד מביך להתערטל בפומבי בחברת העולם הלא יהודי. בעוד מחשבה זו מטרידה אותי, ארז ואני מתארגנים יחדיו ללכת לחמאם בג'לונדי. אני מהסס, אבל במבט חטוף מעבר לכתף אנו רואה את ארז, גדול המימדים, וכל חששותי נמוגו. י

אני נכנס לחמם וראו זה פלא, כולם כאן נימולים. כולם מסתכלים עלינו ורואים שגם אנחנו חלק מהחברה הרי גם אני נימול. ממצב של שפיפה אני מיד מזדקף מישיר מבט ונכנס בגאווה לחמאם. י

מעט לפני הגבול בין קירגיזטן לטג'יקיסטן, אזלו כוחותינו מהמאמץ בעליה התלולה להרי פמיר. ערב יורד ואנחנו עוצרים למנוחת לילה אצל משפחה שברשותם כמה בתים, צאן, יקים, ונול אריגה שבנות המשפחה עובדות עליו ללא הרף. לאחר ארוחת הערב לירון פונה לאם המשפחה ושואלת אם השטיחים שהם אורגים למכירה. המשפחה מתלחששת קלות והאם עונה שכן ושהעלות היא מאה דולר למטר שזה מחיר סביר לשטיח מסוג זה בארץ, אולי מעט יקר אבל סביר. י

כמטיילים מנוסים אנו פותחים במלאכת המיקוח. לקח לנו זמן להבין מה עלות השטיח ובכמה היא באמת מוכנה למכור לנו אותו. י לבסוף המחיר נסגר על חמש דולר למטר. אני נשארתי עם המחשבה הנוגה על היחס בין מה שאנו משלמים כצרכן סופי לעלות המוצר בבית יוצרו. י

באמצע ההרים, אין כאן כלום, לא גדר לא שלט, רק שתי מכליות דלק שפרקו ממשאיות ישנות, והפכו אותן לבית מגורים ומשרדי מעבר גבול בין קירגיזסטן לטג'יקיסטן. לא כל כך בריא לגור בתוך מכלית דלק לשעבר, אבל כנראה שאין להם יותר מידי ברירה. י

עובדה מאוד מוזרה בעיניים הישראליות שלנו, היא שבשתי המדינות אנשי הביטחון, שוטרים וחיילים אינם חמושים. בוקר אחד עבר לידנו גיפ שבו נהג חייל עם פמליה של ארבעה אזרחים נוספים, חלקם מעונבים. הנהג טען שהוא הרמטכ"ל והבחור המעונב הוא שר הביטחון, גם הם לא נשאו נשקים. לאורך הגבול עם אפגניסטן היו בודדים שנשאו נשק, והחמוש הבודד במעבר הגבול נשא רובה קלצניקוב ישן. י

אחד הדברים היפים כאן בהרי פמיר הוא האופן בו לוחצים ידיים. ילדים, נשים, גברים מושיטים יד ימין פתוחה לוחצים קלות ובו זמנית את יד שמאל הם מצמידים לחזה, אל הלב. אופן נוסף הוא ללחוץ עם שתי ידיים ולהנהן עם הראש. י
בעיני זה ממש יפה ונותן הרגשה של קרבה וחמימות. י