חוצה אסיה באופניים - יומן פרק א

אחרי עיכובים לא נגמרים שחלקם נבעו מביש מזל ורובם נבעו מטיפשות שלנו שנבעה היא מהעובדה שבעצם די כיף לנו ואולי אנחנו לא לגמרי רוצים לעזוב, התעוררנו לבוקר שללא ספק הוא האחרון שלנו בסין

ישנו בעיירת הגבול, מטרים ספורים בלבד מתחנת הצ'ק פוינט שהיא נקודת הפרידה שלנו מהמקום הענק הזה ששמו בקיצור הוא סין. המדבר העצום שליווה אותנו חלק מאוד נכבד מהטיול נעלם לחלוטין ביומיים האחרונים, לא להאמין באיזו חדות הוא השתנה לנו פתאום, פינה מקומו להרים כבירים וקו האופק הישר והאינסופי שהכרנו חסום היום בהרי ענק שקצוותיהם מושלגים וקרירות מרגשת נושבת מהם. כל אלה מעוררים אותנו לקראת המעבר לארץ חדשה אבל לא גורעים מהעצב הקל שאנחנו מרגישים מהמחשבה לעזוב את סין על כל מיליארד ומשהו תושביה הטובים. אבל היום זה יקרה. הלילה כבר נישן תחת שמיים קירגיזים
ניסינו להרוויח ארוחה סינית אחרונה שלא ממש הייתה מוצלחת והחלטנו שלא כך נזכור את האוכל הסיני. וכבר לא נשאר מה לעשות, רק לעבור בשער... כמובן שגם על המעבר עצמו יש הרבה מה לספר, אבל אם אגרר לספר עליו כבר לא ישאר לכם כח לקרוא את ההמשך ולי לא ישאר כח לכתוב אותו. תדמיינו כמה שוטרים וחיילים אפשר לעבור כשעוברים מסין לקירגיזסטאן וזה בערך זה

ארץ חדשה. ארץ שכנה. העיניים סקרניות ועירניות, מחכות כבר להתחיל ולאבחן, לקלוט מילים,ללמוד שפת ידיים וללקט אנקדוטות משונות על עוד תרבות בעולם. אנשים בשלב זה עוד לא ראינו יותר מדי אבל לא היה צריך אותם כדי להתחיל ולהרגיש את השינוי. הכביש. בקו ישר ומוחלט הסתיים הכביש המדהים הסלול על כל מעבירי המים והשוליים הרחבים. ובמקומו? קדחת. עלייה בשיפוע שלא יעבור שום תקן ללא גרגיר אספלט אחד, רק אבנים איומות שגורמות לאופניים לטרטר,שוברות את הגב, מעיפות אבק והכל במהירות שיא מחרפנת של 4 קמ"ש. כל הזמן הזה עוקפים אותנו רכבים משונים ומצחיקים, נראים כאילו הועלו באוב מאיזה מחסן גרוטאות, הן יפות ויש להן סטייל ובא לי לשים אחת כזו לקישוט בגינה, אבל לא לרכב איתה על הכביש האיום הזה. השיפוע נהיה בדיחה והאבנים גדלות מרגע לרגע, אין שום סיכוי למצוא נתיב ביניהן, פשוט נוסעים לתוכן. איתרע מזלי ואני רוכבת בחברה של מקצוענים יוצאי טיפוסי הרים ומשפצי מעיינות שעבורם לקפץ על אבנים עם שישים ק"ג על האופניים זה לא כזה נורא, ואני נקרעת בין הרצון

לעמוד בקצב הקבוצתי ולפדל בשקט ובין הרצון לחזור הביתה עם צוואר וישבן דומים פחות או יותר למה שיש לי היום. מזל שהתבגרתי בשנתיים אחרונות. אני מקפלת את הזנב, יורדת מהאופניים ומתחילה לדחוף. מדהים לגלות שאני ממשיכה להתקדם כמעט ובאותו קצב. יואב מחליט לגלות סולידריות ולהצטרף אליי שלא ארגיש לבד, ממילא הוא יודע שהרבה יותר מצחיק לשמוע אותי רוטנת

שאר החברים (גם האמריקאים עוד כאן) ממש לא הרבה לפנינו וכולנו מתחילים להעריך את הסינים הרבה יותר. אבל יש לנו פיצוי. יופי אינסופי שאין לי איך לתאר אותו. זה מתחיל בהרים- גבעות ירוקות וחיות, סלעי חול נחשפים בשיפולים עגולים אדומים, קצוות משוננים חשופים וקצוות מושלגים. לא צריך לבחור, יש כאן הכל. והנחלים, גם הם יודעים שהגבול נעבר וכמו על פי סימן כולם זורמים פתאום בפכפוך נעים ובכחול טורקיז עמום שכזה, של מים שמקורם בקרחון גבוה אי שם בהרים. כפר קטן נגלה לעינינו, ירוק וקטן ויפה. ילד בן שמונה מרכיב את אחיו הקטן בן ה4 על סוס ענק והמון פרות רועות באחו אינסופי. לא רק ההרים והמרחבים יפים כאן, גם הכפרים, הכפריים והתלבושות. בניגוד לפלסטיקה המתאמצת והלא מצליחה של הסינים היופי כאן הוא כל כך טבעי, כל כך בקלות, כאילו בטעות אבל כל כך מורגש. יורטות עם קוי מתאר עגולים, מקושטים בעיטורים הקירגיזיים הפשוטים והמקסימים מעלות עשן לבן מארובות כמו בכפר קטקטים. ילדים צבעוניים ומטונפים מדלגים ביניהם ובין אינספור הבקר והסוסים והכל בתוך הירוק הרטוב הזה. לרכב בתוך תמונה. וכדי להוסיף על הכל, כולם כאן בעונת הילודה- סייחים מסורבלי רגליים, עייר קטן רוקד ריקוד שובב של צאצא שמח ועגלים קטנים עם עיני איילה, כולם כאן מראה שכיח ולא נשכח

רק חצינו קו סה"כ, לא יותר, ועוד לפני שאני יכולה אפילו להעיז ולומר שהייתי בקירגיזסטאן אני מיד מבינה שהכל כאן הולך להיות שונה. כבר יצא לי לחצות גבולות על אופניים בעבר אבל המעבר הזה הוא אחד החדים. סין נמתחת על פני כל כך הרבה ק"מ ואולי האפקט הוא כמו קפיץ כשמותחים אותו מאוד- כשהוא משתחרר הוא נזרק לעולם אחר

הם דומים לנו הרבה יותר, אין בזה ספק. השפה נקלטת יותר בקלות, האוכל מוכר יותר, לפעמים ברחובות ממש נדמה שאתה הולך בפרברי אשדוד של היום או אפילו ירושלים כמו שאני מדמיינת אותה לפני 30 שנה. אבל זה לא גורם לי עדיין להרגיש כאן יותר בבית. אולי זו הגישה המרגיזה לכסף, אולי זו החמוציות של הפקידים והאנשים שאנחנו תולים אותה בתסמונת אקס סובייטית, אבל עוד אין לי את תחושת האהבה שרחשתי לסין בסוף דרכנו, היא הייתה בית. כמובן שעוד מוקדם לסכם, אין מה להשוות את משך הזמן שעשינו בסין וגם זה לא יהיה פייר כלפי אנשים כמו מאיה, המלצרית המתוקה והקבועה שלנו שצוחקת ומשמחת כל יום מחדש, זהו סיכום ביניים בלבד, את מערכת היחסים שלי עם העם הקירגיזי עוד לא סיימתי, נחכה ונראה

וכדי לסיים בסוף טוב אספר את הסיפור הבא: אחרי פס בוצי וגשום במיוחד (עד היום האופניים לא התאוששו ממנו) אנחנו לא יכולים כבר לחכות להגיע ליעד הראשון שלנו, אוש- העיר השניה בגודלה. כאן זכינו לפיצוי האמיתי על כל מה שעברנו עד היום- על כביש סלול ונהדר סופסוף, בינות פרברים רגועים ויפים ניתן היה להבחין רק לרגע בשלושה הבזקים קצרצרים ומאושרים. כזאת רוח גב לא הייתה לי בחיי! 45 ק"מ עשינו בשעה אחת, כולל עצירות, לא כולל להתאמץ, פשוט תענוג, זה היה כמעט רוחני