חוצה אסיה באופניים - יומן פרק א

המקומות שאנחנו עוברים בהם הם באמת רחוקים בקנה מידה שאני לא רגיל אליו. כל פעם מחדש עולות לנו המחשבות של " איפה אנחנו?" "מה זה המקום הזה?" "איך הגעתי הנה?", אי אפשר שלא לחשוב על זה. לפני חודשיים עוד היינו בסין, שזה במובנים מסויימים עוד לגיטימי. למרות שזה שהיית בסין לא אומר הרבה, היא ענקית. זה מצחיק, יש מקומות במערב סין (קשגר לדוגמא) שבקו אווירי הם יותר קרובים לירושלים מאשר לבייג'ינג, קצת פחות מחצי מהדרך בין סין לתורכיה עברנו בתוך בסין, ואם היינו מתחילים את הטיול הזה בביג'ינג, שהיא במזרח, אז הדרך מסין לתורכיה הייתה למעשה רובה בתוך סין. י

מהרגע שעזבנו את סין הגענו לרצף של מדינות שאני באופן אישי לא ידעתי על קיומן לפני הטיול הזה, והשם שלהן תמיד היה אומנם מוכר אבל מנותק מהמציאות, מקומות שלא הייתי בטוח שאני לא ממציא אותם. והעניין הזה הולך ותופס תאוצה ככל שהטיול מתקדם . זה התחיל בקירגזיסטן וזה הולך ומתגבר עד אזרבייג'ן. כל מיני ארצות שבמקום "מרכזי" כמו הארץ אפשר לחשוב ששם זה הקצה של העולם. אני זוכר את עצמי מסתכל בשיעורי גיאוגרפיה על מפות של העולם ומתקשה להאמין שהמקומות האלה באמת קיימים, שהנקודות האלה על המפה יש להם כיסוי במציאות ושבאמת גרים שם אנשים.י

לכל ארץ כזאת, אפילו שלפעמים בדרך זה נראה חסר סיכוי, יש כמה ערים גדולות שבהם יש פחות או יותר הכל, בהם תמיד אפשר להזמין המבורגר ולהרגיש באמריקה. אבל איך שלא תסובב את זה וכמה שהעיר לא תהיה גדולה תמיד בסוף הערב כשתצא החוצה זה תמיד יסתיים בסטאן. ס

ערי הבירה זה מילא, בדרך, כשרוכבים על כבישים מרוחקים ואז מגיע החושך וצריך לעצור וללכת לישון, אז נדחפים רגע לאיזו פינה, עולים או יורדים כמה מדרגות מהכביש, מנסים לתפוס טיפה מרחק כדי שלא יציקו לנו, ואז כשהחושך יורד והולכים לישון מרגישים מאוד מאוד רחוק. מפתה להרגיש שפה זה קצה העולם, שאתה נמצא באיזה חור.י

ביסודי חשבתי שמי שגר ברחוב הסתת גר בחור כי הוא רחוק נורא מבית הספר, ובכלל זה הצד השני של השכונה, ואז כשעברתי לתיכון היה נדמה שצור הדסה זה חור אמיתי כי מי שגר שם מתעורר כל בוקר בשש בבוקר כדי לא לאחר לבית ספר שזה נורא רחוק ונורא מוקדם. כשמגיעים לצבא, תמיד צוחקים על החברה שלא גרים בירושלים או בתל אביב שהם גרים בחור. י

המונח חור קיבל בטיול הזה באמת מימדים חדשים. כל פעם מוזרה לי המחשבה שאני הולך והאנשים שאני פוגש בדרך נשארים פה. תמיד כשנתקלים באיזה פרצוף שנראה כאילו גזרו אותו מאיזה סרט שנגמר תוך תשעים דקות, מדהים לחשוב איך אותו ירח זורח גם כאן, ואיך גם כאן השמש משלימה את הסיבוב שלה כל יום. י

ובכל זאת משהו כאן לא מרגיש לי מנותק. וזה לא בגלל שכל כפרי יודע לספר לנו ששרון נמצא כרגע בתרדמה והחבר שלו יודע לעשות פנטומימה של רובה ובתנועות ידיים לספר על הסכסוך הישראלי פלשתינאי, משהו פה הגיוני לי בזכות ההמשכיות של הטיול והעובדה שאת רצף הנקודות בין שיאן לדושנבה מחבר קו אחד ושאת הקו הזה עברנו על אופניים. ההמשכיות של הטיול מאירה אור אחר לגמרי על כל מקום שאנחנו מגיעים אליו, מרוחק ככל שיהיה, ועל המרכזיות והשוליים הגיאוגרפים של העולם. בטיולים שעשיתי בחו"ל עד עכשיו תמיד הייתה את ההפרדה בין הארץ לבין החוץ לארץ. הקו המחבר הזה היה בלתי מורגש, והטיול כאילו היה שייך למציאות אחרת, ומה שמחבר אותו הוא דיילות מתוקות, סרט או שניים, מושבים כחולים ואנטרקונטיננטליה בנחיתה ובהמראה, תמיד נפרדתי מהמציאות בכניסה לאזור של הדרכונים וחזרתי אליה בחיבוקים באולם קבלת הפנים בטרמינל שתיים או שלוש. מה שבאמצע זה כאילו כוכב אחר, שהוא מחוץ למקשה שלנו

אבל בטיול הזה התחושה היא שונה לגמרי. מאז שיצאנו לדרך עברנו כבר שלושה שעונים, השעה בדושנבה כרגע היא שתיים בלילה ובשיאן השעה כבר חמש בבוקר. העובדה שקו מציאותי מחבר ביני לבין סין נותנות תחושה אחרת לפלח הזה של העולם תחושה אמיתית של כדור שאין לו סוף, כאילו מבטלת את הקצה ואת החור.ה

אמנם לא התחלתי את הטיול הזה בבית, וטגי'קית זו לא בדיוק שפת האם שלי, אבל לתחושה של המרחק הייתה לי כבר חצי שנה להתרגל, עם זאת אני ממש כבר לא חושב שטג'יקיסטן זה חור, וזה נהדר.ה